|
ערב טוב,
כבוד נשיא האוניברסיטה, ידידי הפרופ' איתמר רבינוביץ,
כבוד המשנה לראש הממשלה, אתה מרשה לי - שתי הערות קצרות בשולי דבריך, שמעון, אמרת שני דברים שמחייבים תגובה, קודם כל אמרת שאצלנו רק כשאנשים מתים, הפוליטיקאים מתים קוראים להם מדינאים. אני חושב שאתה מקרה יוצא דופן - כל העולם קורא לך מדינאי. חוץ מזה אמרת דבר שהתמיה אותי ושנראה לי בלתי אפשרי, אמרת שדווקא אתה רוצה שהפוליטיקה תהיה כמו כדורגל - משחק מוגבל בזמן.
כבוד שר התיירות - יצחק הרצוג, הגב' הרצוג,
כבוד שר החוץ לשעבר - ידידי סילבן שלום, וג'ודי,
אומרים לי שראש עיריית תל אביב נמצא כאן, אז כבוד ראש העיר תל אביב,
רון חולדאי,
יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית,
ידידיו , אוהביו ומוקיריו של גיבור הערב מוישיק תאומים והגב' תאומים,
ידידים יקרים,
יש הרבה אנשים שרואים אדום כשהם רואים את מוישיק – וזה לא פוגע כהוא זה באהבה ובהערכה שלהם אליו. אני מוכרח לומר שכשלעצמי, החיבה שלי אליו במיוחד בימים אלה נקיה ושלמה יותר - אחרי הניצחון המתוק מהשבוע שעבר, כי מתלווה אליה נדיבות של מנצחים.
האהבה וההערכה האלה עומדות בבסיס ההחלטה להקים באוניברסיטת תל אביב קתדרה לתקשורת ע"ש משה תאומים – קתדרה המשלבת שני דברים הקרובים כל כך לליבו של מושיק: תרומה לחברה – ותחום התקשורת.
את החשיבות שמוישיק מייחס לפעולה למען החברה ראינו בפעילותה של קבוצת הכדורגל הפועל כתר תל אביב – שמוישיק מזוהה איתה אולי יותר מכל אדם אחר – אפילו יותר מסמי שהשקיע בה עוד יותר ממה שהוא תרם לקתדרה החשובה הזאת. החשיבות של פעולת הפועל תל אביב היא בעיקר בתחום החינוך, כאשר לצד הפעילות הספורטיבית – פותח הכדורגל כמכשיר מחולל שינוי במקומות החלשים בעיקר לקבוצות של נזקקים בחברה הישראלית.
הפועל תל אביב פרשה רשת של בתי ספר לכדורגל והגיעה בדרך זו לאלפי ילדים בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות של מדינת ישראל. היא הביאה בשורה חינוכית מחממת לב לילדים בגבול הצפון, לילדים במגזר הערבי והבדואי, לילדים אתיופיים, לעבריינים צעירים שניתנה להם תקווה לשיקום ולילדים בפנימיות של המועצה לילד החוסה.
אני לא אכנס, כמובן, לוויכוח עם אנשי הפועל תל אביב מי קבוצת הכדורגל מספר אחת בארץ. אבל נראה שבתחום הזה של סיוע לקהילה ובעיקר סיוע לאוכלוסיית הילדים בארץ - הפועל כתר תל אביב – הם האלופים – ולמוישיק חלק נכבד באליפות הנמשכת הזאת.
אבל הקתדרה שאנחנו חונכים היום היא קתדרה לתקשורת – ואי אפשר שלא לומר לכבוד האכסניה המכובדת של אוניברסיטת תל אביב - כמה מילים על התחום הזה, הרגיש והבעייתי כל כך.
במציאות הישראלית, זהו תחום הזקוק לתרומה איכותית - דווקא בגלל החשיבות העצומה שיש לתקשורת במדינה דמוקרטית.
אפשר כמובן להתייחס אל הנושא של התקשורת בצורה משועשעת. אני חייב להגיד לכם, שבימים האלה זו הדרך היחידה שאני יכול להתייחס אליה, אבל טוב לשמור על פרופורציה. למשל – "השירות הטוב ביותר שעושה העיתונות לחברה היא בכך שהיא מחנכת את קוראיה - שלכתובים יש להתייחס בגישה ספקנית". כך אמר, הסופר האנגלי סמואל באטלר.
מישהו אחר אמר – "אני קורא עיתונים באדיקות – אין ספרות בדיונית מהנה יותר". ומשפט אחר מפי אדלי סטיבנסון – שהיה מועמד לנשיאות ארה"ב פעמיים ולימים שגרירה באומות המאוחדות, "עורך הוא מי שמוציא את המוץ מן התבן – ומפרסם את המוץ".
אבל הנושא חשוב מידי מכדי להסתפק באמירות מבודחות. בקוטב הנגדי – של הרצינות וכובד הראש – ידועה האמרה הבלתי נשכחת של תומאס ג'פרסון שאמר: "לו ניתן לי לבחור בין ממשלה ללא עיתונים, לעיתונות ללא ממשלה - הייתי בוחר בלי שום פקפוק באפשרות האחרונה".
קשה כמובן להפריז בחשיבותה של העיתונות ושל התקשורת בכלל בחברה דמוקרטית. העיתונות כונתה לא פעם כלב השמירה של הדמוקרטיה. זה תפקיד כל כך חיוני – שחשוב להבטיח שהוא יתמלא על הצד הטוב ביותר. והתחושה היא שלא תמיד זה כך.
למען ההגינות יש לומר שהתקשורת, לא רק בישראל – התקשורת בעידן הזה בכלל – נאלצת להתמודד עם שתי מכשלות שמקשות עליה למלא את תפקידה כראוי – ולמלא אחר הציפיות שיש לנו ממנה.
ראשית, אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו חיים בעידן פוסטמודרני – המתאפיין גם בתקשורת בהתייחסות צינית וביקורתית אל מושג האמת. אין אמת אחת נכונה. האמת שוב אינה משקפת מציאות – אלא דעה פרטית. אין היררכיה של רעיונות, אין השקפת עולם צודקת, או מוצדקת יותר או פחות. הכל הולך. הכל בסדר.
זהו שוויון שהוא מסוכן מבחינה ערכית, כי הוא מבטל בעצם את חשיבות הערכים כולם. התוצאה היא שאם אין אמת אחת, אז אין גם שקר - ואין שקר גדול מזה.
אנחנו רואים את זה בדיווחי התקשורת הזרה ובדרך שבה הם מסקרים את הנעשה בישראל. עם התירוץ שהאמת קיימת רק בעיני המתבונן - אמצעי התקשורת מרגישים עצמם משוחררים מחובת דיווח האמת ומחקר האמת - ושקרים מדווחים כאמיתות.
המכשלה השניה היא המכשלה הפוגעת קודם כל באמצעי התקשורת האלקטרוניים - בראש ובראשונה הטלוויזיה, אבל גם הרדיו והאינטרנט: זו מכשלת הקליפיות.
הכל מאוד מהיר, הכל מאוד קליפי - את הכל חייבים למסור בכמה דקות - וחייבים לעבור הלאה כי אחרת הצופה ישתעמם.
אבל האמת היא לא תמיד קצרה. ברוב הפעמים היא מורכבת - וכדי שהדיווח, או הניתוח יהיו מלאים - אי אפשר להסתפק רק בשרטוט של כמה קווים, באיזו תמצית שבהכרח חוטאת לאמת.
גם היחס אל צרכן התקשורת השתנה – והתקשורת, המנסה לקלוע לטעמו המשוער, משנה את עצמה בהתאם - ולרעה. הקורא, או הצופה נתפס כמי שמונע קודם כל על ידי עקרון העונג - ולכן מה שצריך לספק לו זה קודם כל בידור.
גם זה מרדד מאוד את העשייה התקשורתית, מרחיק אותה משיקוף נאמן של המציאות, ומגביר את הרדיפה אחר הסנסציה, שהיא בסך הכל בידור. הרדיפה הזאת הייתה קיימת תמיד – אבל נדמה לי שלאחרונה היא מאיימת להפוך מכת מדינה.
את התוצאות ראינו כמובן בסיקור המלחמה האחרונה – ואני לא אכנס כאן לפירוט דעתי לגבי הסיקור הזה. שמעתי שמועצת העיתונות החדשה החליטה בישיבתה הראשונה למנות ועדה שתקבע כללים להתנהגות אתית של התקשורת בזמן מלחמה ואני מברך על כך.
במציאות התקשורתית הבעייתית הזאת, רק מאמץ מאוד מוגדר ומאוד מכוון יכול לסייע לתקשורת להתגבר על המכשלות שעמן היא נאלצת להתמודד – וקתדרה אקדמית לתקשורת באוניברסיטה מובילה כאוניברסיטת תל אביב יכולה בהחלט להיות המקום המתאים להתריע על הסכנות ולחנך את אנשי התקשורת איך להתגבר עליהם.
כך יתרום מושיק תאומים תרומה נוספת – לחברה ולתקשורת בישראל.
צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים – והערב אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לצדיקותו הידועה של מוישיק.
תודה רבה - ומושיק - אל תשכח - יאללה בית'ר.
ערב טוב.
|