צולם ע"י לע"מ

אני ניצב פה דום בשמה של מדינת ישראל הריבונית וכראש ממשלתה, מחריש ומקשיב לקולות רחוקים. מסביב עדים רבים, אילמים לכאורה: אותו הרציף, אותה המסילה, המרצפת, האדמה, השמים. הם היו שם אז, והם מחזירים אלי עכשיו הד סואן: בליל מילים קטועות אני שומע, זעקה חנוקה, בכיו של ילד, תחינת אם, אנקת סב קשיש – מעליהם פקודה צווחנית ניתזת, קרה, חותכת, אכזרית; וברקע צפירת קטר, חריקה צורמת, קרונות דחוסים ננעלים, אוטמים צעקת-אימה; ואז דועך ההד בשקשוק גלגלים מתכתי מאיץ ומתרחק...

הכל צף ועולה פה שוב ושוב, ללא הרף: המראות, הצלילים, הזוועות. אין מפלט מהם. הם לא יימחו מזכרוננו ולא יישכחו לעד, כה נדרנו.

מאתיים שנה בדיוק הפרידו בין כניסתו של נער יהודי בן 14 בשער רוזנטל בחומת העיר ברלין (השער שנועד ליהודים ולבהמות) ובין שילוחם למוות של יהודי ברלין בידי הצורר הנאצי. כניסתו של משה מנדלסון בסתו 1743 סימנה את ראשיתה של ברית תרבותית יהודית-גרמנית ותרומה יצירתית אדירה ומופלאה של יהודים לחיי הרוח, הפילוסופיה, הספרות, השירה, המוסיקה, האמנות, המדע והרפואה בגרמניה ללא שום פרופורציה לשיעורם היחסי באוכלוסיה. מאתיים שנה בדיוק, שנחתמו סופית כאן ברציף מספר 17 בתחנת הרכבת גרונוולד.
לו אך גורשו. לו אך ניתנה להם האפשרות לצאת מן הארץ הזאת שכה אהבו משום-מה, חרף הלבה הרותחת של שנאת היהודים שרחשה תמיד מתחת לרגליהם. לו רק יכלו לברוח ולמלט את נפשם. אבל הדרכים היו חסומות כולן, נעולות מכל עבר, ויותר מכל – הדרך אל ארץ ישראל, מושא חלומותיהם, מחוז תפילתם ותקוותם. כי מדינה לא היתה אז ליהודים, וחופיה של הארץ – כמו חופי כל המדינות בעולם – היו סגורים בפניהם על בריח. רק דרך אחת ויחידה היתה לנאספים בתחנה הזאת בעל כורחם: הדרך היוצאת מכאן מזרחה, וממנה אין שבים עוד.

מאה שנה לפני כן הקדים המשורר היינריך היינה וכתב שורות על אסון עמו, הנשמעות כאילו חלות הן על אחיו העתידים למות:

"---פרצי קינה ממררת
שירת מקדשי השם
אותך נשאתי בוערת
שנים בלב האלם.

בוכים גם זקן גם נער,
בוכים קשוחי הלבב,
נשים ופרחים ביער,
בוכה בשמים כוכב---"

השואה הותירה בחלל עולמו של המין האנושי שאלה, שאין הלב והשכל מסוגלים להתמודד איתה, שאלה הזועקת לשמים ויורדת עד תהומות, ותשובה אחת גדולה אין לה, רק תשובות חלקיות רבות מספור. אחת מהן היא כי לא היה לעם היהודי נמל אחד, בודד, לעגון בו בביטחה. לא היה לו מגדלור מאיר יחיד באופל הסערה. לא היה לו בית מוגן שדלתו פתוחה לקראתו באהבה, לא היה לו עד אשר קמה מדינת ישראל.

את הלקח הזה למדנו ושיננו: אבוי לחלש ולחסר-המגן. אבוי למי שאיננו מאמין לדברי המאיים עליו לכלותו. אבוי לשאנן שאינו מכין את כליו היטב לסכל כל סכנה. אבוי למשתעשע באשליות שווא כי לא יבולע לו והנסמך על חסדי זרים.

זאת אף זאת ציוונו מתינו, ששת המיליונים: לעשות כל אשר לאל ידנו כדי שמדינת היהודים תהיה היפוכו המוחלט, הקוטבי, הגמור, של הרשע הנאצי. להשתית אותה על ערכי הנצח של תורת ישראל ושל נביאי ישראל: על כבוד האדם וחרותו, על צדק חברתי, על מוסר אנושי, על קדושת החיים ועל רדיפת השלום בכל מאודנו.

המשורר אברהם שלונסקי כתב באחד משיריו:

"--- גם פה גם היום אחרי היא עוקבת
הדמות האויבת של נכר איום
תמיד כי תמיד לי נדמית הרכבת
כרצח באמצע היום.

ותער הלילה גודע גודע
קרונות המסע – ארונות המתים.
אינני יודע, אינני יודע
מדוע זכרתי היום את ביתי".

אכן, ההד, הלקח, חיים איתנו תמיד. רכבת הזיכרון עוקבת אחרי כל יהודי בכל מקום ובכל זמן. ואני, שנולדתי במולדתי אחרי השואה, היטב יודע מדוע, כאן ועכשיו, אני זוכר את ביתי, את ישראל; היטב יודע למה ומדוע כה יקר לי הבית וכה אהוב.