צולם ע"י לע"מ

משפחות שכולות,
כבוד ראש העיר ירושלים,
כבוד הרב הראשי,
אלוף פיקוד המרכז,
מפקד מחוז ירושלים,
כבוד השופט דויד חשין, נציג בית המשפט העליון,
מ"מ יו"ר הכנסת, הגב' קולט אביטל,
יו"ר יד לבנים הארצי, מר אלי בן שם,
יו"ר ראש יד לבנים  ירושלים, מר אלי דהן,
ידידות וידידים יקרים,
מכובדי כולם,

ערב יורד על הרי ירושלים, והארץ מתעטפת בדממה. זהו שקט של כאב – והוא עמוק, פוצע ומייסר.
בשעה זו של ערב יום הזיכרון, מתכנסת מדינת ישראל באבלה ומתייחדת עם זכר בניה ובנותיה - יהודים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים ובני עדות אחרות - שנפלו במערכות ישראל.

עצב גדול יורד על הארץ. ויש לו שמות, ופנים, והייתה לו תקווה לחיים. כל אחת ואחד מהנופלים הוא עולם ומלואו שאבד לתמיד - חלל שלא נוכל למלא עוד.

אני יודע, הכאב הזה הוא קודם כל אישי, אינטימי, בין אדם לעצמו ובין אדם למשפחתו. גם כשהאומה כולה משתתפת – הכאב יישאר תמיד פרטי.

אני יודע, אין במלים נחמה, ואין דרך להבין את מה שאתם – הורים, אלמנות, יתומים, אחים והחברים - מרגישים בכל ימות השנה. רק לעתים נדירות מצליחות המילים לתאר את כאב הפרידה. אולי כאלו הן מלותיו של המשורר יהודה עמיחי, שכתב לזכרו של מפקדו וחברו, סגן חיים לקסברגר ("דיקי"), אשר נפל ביולי 1948.

גשם יורד על פני רעי :
על פני רעי החיים, אשר
מכסים ראשיהם בשמיכה -
ועל פני רעי המתים, אשר
אינם מכסים עוד.

נתיבי הקרבות חורצים את הארץ הזו לאורכה, לרוחבה ומסביב לגבולותיה. מעולם לא רצינו בהם. אנחנו עם המקדש את החיים, איננו ששים אלי קרב. אך פעם אחר פעם אנו נאלצים להגן על עצמנו, לשמור על רבונותנו, להיאבק על חירותנו. אנחנו נכונים לצאת אל הקרב, אך אין בנו אהבה למלחמה. גם כשאנחנו משיגים את יעדינו איננו נסחפים בשמחה של הניצחון, כי המחיר שאנו משלמים כבד מאוד. 

בשנה שחלפה מאז יום הזיכרון הקודם, יצאנו למערכה על גבול הלבנון. "מלחמת לבנון השנייה". מלחמה זו היא חוליה נוספת בשרשרת ארוכה וכואבת של מערכות ישראל מול אויב, שעדיין לא השלים עם קיומנו. גם המלחמה הזו גבתה מאיתנו מחיר יקר וכואב מאוד.
מי ייתן ותהיה זו המלחמה האחרונה.
מי ייתן ופצועי הקרבות והנכים ידעו מזור לכאבם.
מי ייתן ונזכה לראות בקרוב את שבויינו שבים הביתה.

קהל נכבד,
מאז ומתמיד ידענו, גם בסערת הקרב, להושיט יד של שלום לשכנינו. בכל פעם שנענינו ביד מושטת לשלום, ידענו להניח את הנשק בצד, לדבר ולהגיע גם להסכמים. אבל לדאבון הלב, פעם אחר פעם נענינו בקריאות קרב ומשטמה. אנחנו עם-עתיק. נולדנו מאדמת הארץ הזו לפני אלפי שנים ויש בנו את הכוח להישאר כאן לעד. פרקי חייהם הקצרים של הנופלים הם העדות הניצחת לכך. אבל לעולם לא נתייאש מלהגיע לשלום הנכסף.
אנו קשובים למתרחש מעבר לגבול, ושומעים גם את התחזקות הקולות המתונים. חובתנו לנופלים, לבני המשפחות, ולכל אזרחי ישראל, לעשות כל מאמץ אפשרי כדי לצלוח את הדרך הארוכה המוליכה אל מניעת המלחמה ואל השלום.

משפחות יקרות,
ערב יורד על גבעת התחמושת, ובכל רחבי הארץ מכה הרוח בדגלים שבחצי התורן. קולות החבטה קרובים ומכאיבים. גם כשיעלה הדגל שוב לראש התורן, ואנו נחגוג את יום עצמאותנו, לא נשכח את זכר דמותם, גבורתם וקורבנם של הנופלים.
מדינת ישראל מרכינה את ראשה בעצב.
יהי זכרם ברוך.