צולם ע"י לע"מ

כבוד ממלאת-מקום נשיא המדינה ויושבת-ראש הכנסת, הגב' דליה איציק,
נשיאת בית המשפט העליון, הגב' דורית ביניש,
שרי הממשלה,
כבוד שרת החוץ של פולין,
כבוד הרבנים הראשיים,
אדוני ראש העיר ירושלים,
חברי הסגל הדיפלומטי,
יושב-ראש מועצת "יד ושם", מר טומי לפיד,
יושב-ראש הנהלת "יד ושם", מר אבנר שליו,
ותיקי הלוחמים במלחמת העולם השניה,
ניצולי המחנות, אורחים,
(מפקדים, חיילי צה"ל, שוטרי משטרת ישראל),
קהל נכבד,

שישים ושתיים שנה חלפו מאז תמה המערכה הצבאית העקובה מדם והאיומה ביותר בכל תולדות המין האנושי.

העולם נושע מאיום שלא היה כמוהו, איום שלטון האופל הנאצי, שחתר לשעבד את עמי תבל תחת המגף הדורסני של "גזע האדונים".

ביום הניצחון רקדו המונים בכיכרות בלונדון, פריס וניו-יורק, ובכל ערי האומות המשוחררות והחופשיות.
העם היהודי, קורבנה העיקרי של המפלצת הנאצית, היה אף הוא בצד המנצח, אבל הוא לא נמנה עם החוגגים. ישועתו באה מאוחר מדי, אחרי ששליש ממניינו – רובה הגדול של יהדות אירופה המפוארת – נגדע, נכחד ונקבר תחת חורבותיה של המלחמה העולמית.
בעוד שמונה ימים תחוג מדינת ישראל את יום העצמאות החמישים ותשעה. תחייתו של העם היהודי, התנערותו מאפר השואה לחיים חדשים ולתקומה לאומית במולדתו ההיסטורית, הן פסגת ניצחונו.

עוצמתה ושגשוגה של המדינה היהודית הם הם התשובה הניצחת למזימת הצורר.  זו סיבה ראויה לחגוג.

ששים ושתיים שנה חלפו, ודומה כי זכר השואה ולקחיה לא נמוג עם השנים, אלא הלך והתעצם.
יום שחרור מחנה ההשמדה באושוויץ הפך ליום זיכרון בינלאומי לשואה.   מוזיאונים, אנדרטאות, ספרות עניפה, סרטי תעודה, תוכניות חינוכיות ואתרי הנצחה אין-ספור מציבים בפני העולם הנאור עדות מצמררת ואזהרה נוקבת שאי אפשר להתעלם מהן.
מפעלו ההיסטורי האדיר של "יד ושם", ראש וראשון במאבק החינוכי והמוסרי לשימור הזיכרון ובמערכה נגד השיכחה וההשכחה, נחל הצלחה שאין ערוך לה.

אבל, גבירותי ורבותי, אל נשלה את עצמנו. כל אותם ברי-לבב אשר הפנימו את תודעת השואה, את זיכרונה ולקחיה, אינם אלא אפס קצהו הטוב, הנאור והערכי של המין האנושי.
הם, בדרך כלל, גם תומכיה ושוחרי טובתה, שלומה וביטחונה של מדינת ישראל. אולם מלבדם יש רבים, מהם המסתופפים במוסדות אקדמיים מכובדים, ששנאת ישראל מסמאת את עיניהם ואוטמת את ליבם.

הם שוללים את עצם זכותו של העם היהודי לקיום לאומי ריבוני.
הם ראשונים למצוא צידוק לכל מעשה זוועה נגד אזרחי ישראל ולגנות בתוקף רב כל פעולת מגן של מדינת ישראל. אין לשכוח, שרוב-רובה של אוכלוסיית העולם נותרה נבערת מידע כלשהו על השואה, קהה ומנוכרת לגורל העם היהודי, חשופה לתעמולת כזב ומשטמה של מכחישי השואה, משכיחיה וממעיטיה.

מכובדי,

יום הזיכרון לשואה ולגבורה עומד השנה בסימן עדים ועדויות "למען ידעו דור אחרון". בחלוף שנה בין יום זיכרון אחד למשנהו, קטן מספרם של העדים החיים. כל עד ששתק עד אחרון ימיו נטל עמו אלי קבר את עדותו, הותיר חלל במרקם הזיכרון, ואין לכך תקנה. על כן צו השעה הוא לאתר ולדובב כל אשה ואיש שהיו שם, בתופת האימה, ושרדו.

סיפורם האישי, הפרטי, הוא אבן יקרה בפסיפס. כל פיסת מידע, כל מסמך, כל תמונה, כל עדות, הם נדבך חשוב בחומת הזיכרון, סכר מאובדן בתהום הנשיה.

 
אנחנו, בני העם היהודי, מחויבים בהנחלת הזיכרון מדור לדור ובשתי מסקנות נחרצות. הראשונה, כי לעולם לא ישוב היהודי להיות אין-אונים ובן-בלי-בית, ולא תישמט מידו חרב-מגן. והשניה, כי כאן במדינת ישראל נבנה תרבות-חיים שהיא ניגודה הגמור והמוחלט של תורת הרשע שביקשה להכחידנו.

נעקור מקרבנו כל גילוי של אפליה, כל רבב של גיזענות, כל שמץ של קנאות חשוכה ושנאת-הזר. דגלנו חייב להיות דגל של חרות וצדק; דגל של אחווה, סובלנות וכבוד הדדי בין דתות ועמים. דגל של שלום וידידות חוצי גבולות ומרחבים מכל עברינו.

ביום הזיכרון הזה נאבל על אחיותינו ואחינו הטבוחים ונעלה על נס את גבורת הלוחמים בגיטאות וביערות, ואת שביבי האורות המעטים והיקרים שזהרו בעלטה הכבדה בדמותם האצילה של חסידי אומות העולם.

נזכור ולא נשכח. נזכור ונזכיר – לעצמנו, לבאים אחרינו ולאנושות כולה. זו חובתנו וזה צו המצפון והנדר למדינת ישראל עד דור אחרון.