צולם ע"י לע"מ

גברתי יושבת-ראש הכנסת הגב' דליה איציק,
כבוד נשיא האיגוד האינטפרלמנטרי מר קוסיני,
שרי הממשלה,
חברי הכנסת,
אורחות ואורחי הכנסת,
חברי הסגל הדיפלומטי,
גבירותיי ורבותיי,

בעשרים ושבעה בינואר 1945, בשיאו של החורף החמישי למלחמת העולם, שחררו לוחמי הצבא האדום את אושוויץ. יום השחרור היה חשוב, סמלי מאד, אבל מכל בחינה מעשית הוא כבר לא שינה הרבה. גיא ההריגה המפלצתי מילא את ייעודו השטני עד תום, יהדות אירופה הכבושה הוכרעה לטבח בידי הצורר הנאצי, וכבר לא היה כמעט את מי להציל.

ששת מיליוני היהודים לא היו קורבנותיה היחידים של מלחמת העולם השנייה. אולם במאבק האיתנים בין בני האור לבני החושך עמד העם היהודי התם וחסר-המגן בקוטב האחד – ומשטר הרשע והרצח הנאצי בקוטב הנגדי. על כן היו היהודים יעד ראשון במעלה למשטמת הצורר. הם לא היוו כל איום צבאי, אבל הם ייצגו במורשתם המוסרית את היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה הנאצית. על כן נחרץ דינם להשמדה.

בחלוף השנים, אם גם באיחור, הפנים העולם והכיר בייחודה של שואת העם היהודי ובמשמעותה האוניברסלית. כי מעולם בתולדות אנוש, מאז ברא אלוהים את האדם והאדם ברא את השטן, לא יצאה מלב התרבות הנאורה-לכאורה מלאכת-מחשבת כזאת של רצח-עם. מעולם לא שוכלל ותוכנן מנגנון מדינתי כה מפלצתי בשמה של תורת גזע מטורפת לדה-הומניזציה של בני אדם, להתרת דמם ולהשמדתם השיטתית. אנחנו, בני העם היהודי, היינו קורבנותיו הראשיים של הרשע הנאצי, אבל המסקנות מן השואה חובקות-עולם. בכל מקום על פני תבל, בתודעת כל דור ודור, יש לחנך ולהטמיע, להתריע ולהציב שלטי אזהרה מפני משטרים מגלומניים ואידיאולוגיות פנאטיות רצחניות, חילוניות כדתיות, הבזות לחיי אדם. עם ישראל מכיר תודה והערכה לארגון האומות המאוחדות, שהתעלה ואימץ שליחות זו באחת משעותיו היפות, בקובעו פה אחד את יום שחרור אושוויץ כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה וללקחיה.

לפני שנים אחדות יצאה משלחת של קציני צה"ל לסיור באתרי ההשמדה באירופה. בביקורה באושוויץ ערכה המשלחת טקס קצר, במהלכו חלף ממעל מטס הצדעה של טייסינו. מסר נשלח מן המטס למשתתפי הטקס, לאמור:
"אנו, טייסי חיל האוויר הישראלי, בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו - ישראל".

נס תקומתה של מדינת ישראל נגלה שם באותה שעה צלול ובהיר מאי פעם.
לו יכלו הנספים לפקוח לרגע את עיניהם ולראות זאת היה מבטם נדהם ונרעש כלא מאמין; לו יכלו לשוות בנפשם בנשימתם המעונה האחרונה את המחזה המופלא הזה הן הייתה זו אולי נחמתם-נקמתם. אבל הם נאספו כולם אל מותם – ילדים וזקנים, גברים ונשים, עוללים וקשישים – ללא תקווה וללא פשר, חפים מכל אשם, טהורים מכל עוון, רדופים עד שאול על היותם יהודים, רק על היותם יהודים.

והשמים – אותם שמים בהירים שבהם חלף ברעם עז מטס ההצדעה – היו אז אחרים. שמים קודרים ושותקים, שבהם ריחף תמיד עשן המשרפות, וריחן של גוויות-אדם חרוכות נישא ברוח. מכונת הרצח עבדה ללא הרף; מסביב רתח העולם ממלחמה, מאות אלפי מטוסים הפציצו יעדים חשובים יותר וחשובים פחות ברחבי היבשת. אבל אפילו יעף אחד – אחד! – לא הוקצה לעצירת ההשמדה. אושוויץ, מסילות הברזל שהובילו לשם, הרכבות, הרציפים – הכל פעל במדויק ובאין מפריע עד הסוף, כמו שעון. שעון נאצי. והשמים נותרו ריקים. השמש זרחה ושקעה כרגיל, הגשם ירד, השלג הלבין, הרוצח רצח, ושום אווירון לא זמזם ולא הפר את שיגרת הטבח.

"בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו...", כתב המשורר נתן אלתרמן באותם הימים.

גברתי יושבת-ראש הכנסת, מכובדי,

העם היהודי שוב לא יהיה לעולם בן-בלי-בית ונטול כוח מגן כפי שהיה בתקופת השואה. אבל אוזנינו כרויות היטב ורגישותנו רבה מכל עם אחר לאיומי השמדה. איננו מרשים לעצמנו להיות שאננים למשמע קולות הקוראים להכחדתה של מדינת ישראל; במיוחד כאשר מאחורי הקולות הבזויים הללו ניצבים אידיאולוגיה קנאית ורצחנית, משטר עריץ תומך טרור החותר בחוסר מעצורים להגמוניה אזורית, ותכנית זדונית לפיתוח נשק להשמדה המונית. מבחינתנו, מבחינתו של העם היהודי למוד-השואה, זהו מצב בלתי נסבל.
מדינת ישראל יודעת אמנם כיצד להגן על עצמה, אבל בשמו של אותו לקח אוניברסלי שהניע את אומות העולם לקבוע את היום הזה, יום שחרור אושוויץ, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אנחנו תובעים מן הקהילייה הבינלאומית פעולה. אנחנו מוקירים ומעריכים מאד את הממשלות והמנהיגים הנוקטים עמדה נחרצת אל מול הסכנה. אנחנו קוראים לאחרים שעמדתם מושפעת מחישובים אינטרסנטיים לזנוח כל שיקול זר ולהציב חזית נחושה אחת כדי להסיר את הצל המאיים על שלום האזור ושלום העולם.

ביום המיוחד הזה, כאן בכנסת ישראל, נעלה על נס את ניצולי השואה שקוממו את חייהם וביתם במדינת ישראל. לא נזנח אותם. וגם אם חטאו ממשלות ישראל בעבר – ולא בזדון – כלפיהם, קיבלנו על עצמנו כעת לתקן את המעוות, לסייע להם ולכבד את זקנתם ואת סבלם. כי חרפתם – חרפתנו, וכבודם – כבודנו הוא.
ביום שחרור אושוויץ נותרו בקרבנו שרידים שחוו את הזוועות ומספרים חקוקים בבשרם. אלה אשר נותרו מהם, והם לדאבוננו כבר מעטים מאד, ראויים שמדינת ישראל תישאם על כפיה. כה נעשה. נזכור – ולא נשכח, כי חובה קדושה היא לכולנו.