צולם ע"י לע"מ

גבירתי שרת החינוך, הפופסור יולי תמיר
ידידי ראש עיריית תל אביב, מר רון חולדאי
גברתי שופטת בית המשפט העליון בדימוס, הגברת דורנר
נשיא המכללה, מכללת סמינר הקבוצים, מר יוסי אסף
חתן פרס ישראל על מפעל חיים, ידידי, איש חינוך, איש שתורם לחינוך ועובד למען החינוך ומשקיע למען החינוך, ידידי דב לאוטמן
יו"ר הכנס, הד"ר נמרוד אלוני
מנכ"ל משרד החינוך, הגברת שלומית עמיחי
אנשי חינוך נכבדים, אורחות ואורחים יקרים

הגעתי לכאן הערב כדי לשאת דברים ולפרוש בפניכם את ה"אני מאמין" שלי ושל הממשלה בתחום שהוא אולי הכי קרוב ללבי -  הוא תחום החינוך. אבל לפני כן אבקש לייחד מספר מלים להתפתחויות המדיניות של השבועות האחרונים, שגם הן, בדיוק כמו נושא החינוך, מגלמות את היכולת להבטיח את עתידינו וביטחוננו, כאן במדינת ישראל.
היום, כידוע לכם, פורסמה בו זמנית, בירושלים, בדמשק ובאנקרה הודעה על פתיחת מו"מ לשלום בין ישראל וסוריה, בחסות טורקיה. ההודעה הבוקר מהווה סיום שלב בתהליך בן למעלה משנה, במהלכו ביקשנו לכונן מסלול שיאפשר קיומן של שיחות שלום עם סוריה. לשמחתי, נענה ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ טייפ ארדואן, לאתגר התיווך בין הצדדים ולאחר חודשים ארוכים של שיחות ומגעים יצאה הבוקר ההודעה על כך שהשיחות מתחילות.
חידוש המו"מ עם סוריה, לאחר שמונה שנות קיפאון, הוא וודאי עניין מרגש, אבל מעבר לכך זוהי חובה לאומית שיש למצותה. לאותה מסקנה בדיוק הגיעו שלושה ראשי ממשלה לפניי: יצחק רבין ז"ל, בנימין נתניהו ואהוד ברק, אשר השקיעו, כל אחד בתורו, מאמצים באפיק זה ואף היו מוכנים לויתורים כואבים ומרחיקי לכת כדי להשיג שלום עם סוריה. השנים שחלפו מאז הוקפא המו"מ לא היטיבו את המצב הביטחוני בגבולנו הצפוני אשר עדיין מהווה את מקור הדאגה העיקרי שלנו מפני התדרדרות אזורית. במצב דברים זה, עדיף תמיד לדבר מאשר לירות, ואני שמח ששני הצדדים החליטו לדבר. 
 
אין לי אשליות: המו"מ לא יהיה קל ולא יהיה פשוט ויכול שייארך זמן רב ואף יהיה כרוך בסופו של יום בויתורים לא פשוטים. יחד עם זאת, לאחר שקלול כל הנתונים הרלבנטיים וקבלת חוות הדעת של כל גורמי הביטחון וההערכה של ישראל, הגעתי לכלל מסקנה שהסיכוי במקרה זה גובר על הסיכון ועם התקווה הזאת אנחנו יוצאים היום לדרך.
 
ומכאן לנושא שלשמו התכנסנו:

"כבד את תלמידיך, ואל יהיו בעיניך כילדי היום, כי אם כאישי המחר", אמר המחנך והסופר צבי שרפשטיין, ואני חושב שמדובר במשימה לא-פשוטה כלל, אך ראשונה במעלה.

גבירותיי ורבותיי, מחנכות ומחנכים, 

המשימה שעומדת בפניכם היא המפרכת מכל, הדורשת את הסבלנות הרבה מכולן, אך לטעמי גם המתגמלת מכל המשימות. אין כמעט ילד שלא זוכר את המורה הראשונה שלו בכיתה א', האמינו לי, אני זוכר את שלי היטב, את המורה מהתיכון, ואת כל אלו שביניהם. אתם המשפיעים הגדולים על הילדים – ומכך – על החברה כולה.

אתם, שעוסקים בחינוך באופן יומיומי, יודעים הרי שחינוך לא מדברים, חינוך עושים – במעשים ובפעולות יומיומיות. הממשלה הזו, שחרטה את החינוך על דגלה, גם היא יודעת זאת. לכן, אנו עושים.

שנת 2008 הוגדרה באמצעות פעולותיה של ממשלת ישראל כשנת מפנה בחינוך – ואני מאמין שבעתיד תצוין שנה זו כשנה של מפנה, שנה שתסמן את תחילתה של מהפיכה במערכת החינוך הישראלית.
אני זוכר היטב, סליחה שאני לרגע חורג מהטקסט הכתוב, אי זוכר היטב את הלילה שישבנו בלשכתי, נדמה לי עד שתיים בלילה, עם שרת החינוך יולי תמיר, עם אנשי האוצר, עם ידידי יוסי וסרמן, כדי להגיע להסכם שהשיק את תחילתה של תקופה חדשה בכל מה שקשור להשקעות הממשלה בחינוך, בכל ההיבטים והיה מדובר בהרבה מאוד מיליארדים. ובלילה, ממש ברגעים האחרונים, נכון בלחץ של הסתדרות המורים, אבל מתוך איזושהי תחושה פנימית של אחריות של אנשי האוצר, שהם אף פעם לא נדיבים מדי, ובהתעקשות, שלעיתים נדירות אפשר למצוא אותה אצל שרת החינוך שלנו, שעושה עבודה אדירה עם מסירות נפש בלתי רגילה לחינוך- אמרנו או.קי. נוסיף עוד משהו. זה היה אפס פסיק משהו באחוזים, אחרי זה אמרו לי אבל זה עוד שני מיליארד שקל. אמרתי- רבותי זה שני מיליארד שקל לחינוך, זה מה שאנחנו צריכים.

בשנה הזו הקצתה הממשלה 5 מיליארד שקל לבניית 8,000 כיתות לימוד כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית המחסור הכרוני בכיתות;
אגב, אני צריך לומר כאן, 40% מהכיתות הללו ייבנו למגזר הלא יהודי שבמשך שנים לא קיבל את ההקצאות שהיו ראויות לו בתחום החינוך.
בשנה הזו החליטה הממשלה על כך שמספר תלמידים בכיתה לא יעלה על 32;
בשנה הזו חתמה הממשלה עם הסתדרות המורים על רפורמה מקיפה;
בשנה הזו העלתה הממשלה את שכר המורים – ולמעשה בדרגות לא מעטות כמעט הכפילה אותו;
אני יודע שיוסי וסרמן רוצה עוד וגם רן ארז. אבל זה היה צעד מרחיק לכת,חסר תקדים, אם אצטט את דברי ראשי הסתדרות המורים באותו מעמד בשתיים הלילה, הם אמרו 60 שנה לא נעשה כצעד הזה, מפיהם, לא מפינו.
בשנה הזו הוסיפה המדינה אלפי שעות לימוד פרטניות – לתלמידים מתקשים ולתלמידים מצטיינים;
בשנה הזו המשיכו פרויקטים כמו "מחשב לכל ילד" ו"מחשב נייד לכל מורה";
פרויקט שיביא לכך ש-60,000 מורים בישראל יקבלו מחשב נייד שיהיה צמוד אליהם שישפר את אפשרויות ההוראה, יכולות ההוראה ואת איכות ההוראה בישראל

הטיפול שלנו במערכת החינוך אינו מתמצה באלה. זהו טיפול כולל, של שידוד מערכות מן היסודות ועד לטפחות.

ביסודות – עסקה ועדת שמיד, פרופסור הילל שמיד מהאוניברסיטה העברית - מסקנותיה של הוועדה בדבר הרחבת מסגרות הטיפול בגיל הרך ובנוער בסיכון, הם אחד הצעדים החשובים ביותר בטיפול בבעיות החברתיות ובמכת העוני בחברה הישראלית. דעתי ברורה בעניין זה, עלינו להשקיע במניעה ולא בתיקון – לפעול מוקדם ולא להיזכר מאוחר. ליישום המלצותיה של וועדת שמיד הקצנו 400 מיליון ₪.

בטפחות - מטפלת ועדת שוחט – שהוקמה על מנת לעודד את המחקר וההוראה במוסדות להשכלה גבוהה בארץ ולהתמודד בין השאר עם בעיית בריחת המוחות אל מעבר לים  – וכן לקבוע את שכר הלימוד באוניברסיטאות. לתחילת ביצוע המלצות ועדת שוחט הקצתה הממשלה 277 מיליון ש"ח.

ממשלה זו משקיעה ותשקיע בתחום החינוך סכומים חסרי תקדים בהיקפם – אבל ברור לכולנו שעם כל חשיבותה וחיוניותה של ההשקעה הכספית – הכסף לבדו לא יענה על כלל הבעיות הקיימות בתחום. אנחנו זקוקים לרוח מחודשת במפרשיהם של העוסקים במלאכת החינוך.

מדינת ישראל איננה רק ישות מדינית, בעלת מערכת כלכלית ועוצמה צבאית. מדינת ישראל היא בראש ובראשונה תופעה רוחנית, וליסוד הרוחני שלה משמעות לאומית עמוקה. 

כשם שאנו זקוקים לעוצמה פיזית ולחוסן כלכלי  – אנו זקוקים לא פחות לחוסן רוחני, לחיזוק מתמיד של שורשינו הלאומיים, לטיפוח מתמיד של הקשר של כל אדם בישראל לעברו, לאדמת הארץ, לתולדותיו של העם, לערכי התנדבות ועזרה לזולת, ולטיפוח האחריות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו כאזרחים טובים ולחיבור של כל חלקי האוכלוסייה הישראלית, יהודים כלא יהודים, דתיים חרדים וחילוניים, לחברה עם תחושה פנימית של סולידאריות עמוקה. 

אנחנו זקוקים למערכת חינוך שתחדיר לתלמידיה את המודעות לכל אלה – וממילא תיטע בהם מוטיבציה לשרת את הכלל – אם באמצעות השירות בצה"ל, או בשירות חברתי ולאומי אחר.

האם יכולה חברה מתלבטת, החלוקה בינה לבין עצמה בשאלות מהותיות רבות, לדרוש ממחנכיה להיות מורי הלכה לבניה? התשובה היא  בהחלט כן, וזהו אתגר לא פשוט של מערכת החינוך ובעיקר של המורים והמחנכים.

אמרתי בעבר מספר פעמים את דעתי ביחס למעמד המורה במדינת ישראל. 
מורות ומורים יקרים, אנו יודעים כי עלינו להעניק לכם את הכלים הנכונים על מנת שתצליחו במשימת חינוך ילדינו. לא רק שכר הולם, לא רק הכשרה מתאימה והשתלמויות מקיפות, אלא גם הוקרה מאיתנו, כולנו, אזרחי ישראל. 

אני שמח לומר כי החלטתי, בתיאום עם שרת החינוך,יולי תמיר לקבוע יום בשנה אשר יקרא   "יום המורה". יום זה ישולב עם היום לציון פועלו של אחד המחנכים הגדולים בדורנו, יאנוש קורצ'אק. "יום המורה" יכלול שורה ארוכה ומרשימה של פעילויות שכל מוסדות המדינה והארגונים הוולונטריים שרואים את עצמם בצדק חלק בלתי נפרד מן המאמץ הלאומי בתחום חינוך כאילו שותפים להם אני מאמין, שזה יתרום תרומה נוספת לחיזוק מעמדו של המורה בישראל.  המורות והמורים.  

קהל נכבד, 

אל לנו בשום פנים לאבד את היכולת לשאול שאלות, גם שאלות קשות. זה החינוך לחירות שהוא בסופו של דבר הסוד שמאחורי הצלחת המדע והישגי הטכנולוגיה הישראליים. 

פרופ' איזידור רבי, יהודי אמריקאי, חתן פרס נובל בפיזיקה, סיפר פעם איך אמו הפכה אותו למדען. בעוד כל האמהות האחרות בברוקלין דאגו לשאול את הילדים שלהם, בשובם מבית הספר – "נו, למדת משהו חדש היום?", אמא שלו חזרה ושאלה אותו רק שאלה אחת: "שאלת היום שאלה טובה?" "העניין הזה, של שאלת השאלות הטובות – הוא שהפך אותי למדען", סיפר.

אך חינוך הדור הצעיר אינו מתמצה רק במערכת החינוך או בהקניית הידע. הוא שזור בכל תחנות הילד או הנער המתבגר: בגן, בבית הספר, בבית ההורים, בחוגי ההעשרה, בתנועת הנוער ולצערי,  גם בטלוויזיה. 
עלינו לתת את הדעת על מספר השעות שבני הנוער שלנו מבלים אל מול הטלוויזיה,  ועל תוכנן ואיכותן של חלק מהתוכניות המשודרות.

האם ראוי לחנך דור צעיר, רך בתפיסתו, על ערכי הצלחת אינסטנט ועל תרבות של מגיע לי,  על ערכי זכייה בפרס או בפרסום ללא צורך בעבודה קשה ומאמץ.

דומני כי הגיע הזמן שגם האחראים לכך יבחנו את האחריות המונחת, גם בידיהם, לחינוך הדור הצעיר. 

מורות ומורים, מנהלי מערכת החינוך,

אני רוצה לומר לכם עוד משהו, על הלקוחות שלנו, על התלמידות והתלמידים.
נדמה לעיתים שקל מאוד להעביר עליהם ביקורת, קל לומר ש"פעם היה דור אחר", אבל אני חושב שאנו קצת חוטאים כלפיהם במשפטים מהסוג הזה.
 
ילדי ישראל והנוער שלנו, הם חכמים יותר, מתוחכמים יותר ואולי רגישים יותר ממה שהיינו אנו בגילם. נכון, לפעמים זה נראה אחרת, אבל אני יודע שיש בהם ערכים, שיש בהם רצון לתרום, ושיש להם יכולת לקדם את המדינה הזו אל פסגות חדשות של הצלחה.

אני נפגש איתם, אני משוחח איתם ואני רואה אותם גם אחר כך, כשהם מגיעים אל הצבא, חדורי מוטיבציה, וכשהם חובשים את ספסלי האקדמיה – ולהט בעיניהם.

אין ספק שהיכולות שלהם מחייבות התמודדות אחרת, אולי הסתכלות אחרת לפעמים על דרך החינוך, אבל הנוער הזה, שזוכה בתחרויות בינלאומיות של פיתוחים אלקטרונים, שיודע להשתמש בטכנולוגיה שאנחנו אפילו לא חלמנו שהיא אפשרית – את הנוער הזה צריך לחנך על פי דרכו, ואז נראה כי אפילו השמיים, אינם הגבול.

אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, אבל ההשקעות העצומות שלנו בתחום החינוך אינן רק פרי של אהבה, אלא גם של שיקול דעת לאומי ארוך טווח. רק חינוך איכותי יכול להבטיח את המשך צעידתה של ישראל אל המקום הראוי לה בקבוצת המדינות המפותחות בעולם.

אני עומד כאן לפניכם היום לאחר שנעשתה כברת דרך משמעותית בחינוך בשנה החולפת. אני יודע כמה מאמצים אתם עושים כדי לחנך את ילדינו, ואני גאה בכך. כותרת הכנס הינה: "לאן נוליך את החינוך?" ואני יודע שיחד איתכם, נוליך אותו למחוזות טובים, להישגים ולהצלחה.

תודה רבה.