אדוני יו"ר הכנסת,
חברי הכנסת,
יקירינו הווטראנים – לוחמות ולוחמי מלחמת העולם השנייה

שישים ושלוש שנים חלפו מאז הביאו כוחות בעלות הברית לסיום ימיה החשוכים ביותר של האנושות עלי אדמות.
שישים ושלוש שנים מאז ניגף הטירוף בפני השפיות, מאז גברו בני אור על בני חושך, מאז נמנע המשך התפשטותו של הרשע ברחבי תבל, מאז התוודע העולם לראשונה להיקפם האמיתי של ההרג והחורבן שהמיטה המלחמה.

גם היום, משהתמעטו השורות בקרב אלו שחוו על בשרם את מאורעות המלחמה, גם היום נותרו מהדהדות שאלות קשות, שאלות שלא זכו למענה של ממש:

איך הפכה אומה שלמה למכונה משומנת של טבח והרג? איך, בשל שנאה עיוורת, הפכו בני תמותה למפלצות-אדם?
ואולי השאלה הנוקבת מכל: כיצד עמדו רבות מאומות העולם מנגד בשעה שמיליונים הובלו אל מותם?

שישים ושלוש השנים שחלפו מאז חודש מאי 1945 הותירו סוגיות אלו נטולות מענה. ספק רב אם אי פעם תימצא להן תשובה חד משמעית.

אולם בנושא אחד הקשור במלחמה לא נותרו תמיהות או ספקות: בכל הנוגע לגבורתם של לוחמי בעלות הברית, ובהם כמיליון וחצי יהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית ובשורות הפרטיזנים. אלה שהתגייסו בכל רחבי העולם כדי למגר את האויב הנאצי ולהבטיח עולם טוב יותר – לאזרחיו באשר הם, ולאחיהם היהודים בפרט.

לוחמות ולוחמים אלה מכבדים אותנו היום בנוכחותם.
אתם, שחירפתם נפשכם מתוך נכונות להסתכן במאבק על תקווה לעתיד בהיר יותר,
אתם, שהוכחתם את גדלות הרוח ותעצומותיה גם בשעות הקשות ביותר,
אתם, שרבבות מחבריכם נפלו בשדות הקטל של אירופה, נפלו ולא זכו לחזות באחת מתוצאותיה הבולטות של המלחמה – הקמת מדינת ישראל.

לא נשכח גם את רבבות בני היישוב בארץ ישראל, נערות ונערים שהתגייסו לשורות הצבא הבריטי, ובמסגרתו לחמו באויב הנאצי.

היה זה דוד בן-גוריון, שהכריז בפרוץ מלחמת העולם השנייה, כי "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן, ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה". יותר מ-30 אלף אישה ואיש נענו לקריאה זו, רבים נהרגו בקרב, רבים נפצעו, רבים עוד יותר נפלו בשבי הגרמני – ואצל כולם פיעמו לכל אורך הדרך האמונה והשאיפה למחר אחר: מבטיח יותר, צודק יותר.

אתם, ותיקי הלוחמות והלוחמים, אתם ההוכחה הטובה מכל לקיומה של אותה רוח, של אותה תקווה, שמאפיינת טוב מכל את העם היהודי לאורך שרשרת הדורות. ביום חג זה, כמו בכל ימות השנה, אנו מבקשים לאמץ אתכם אל ליבנו, ולהביע בפניכם את הערכתנו הרבה על פועלכם ולהצדיע לכם בהוקרה על תרומתכם.
בשוך סערת המלחמה זכיתם לברוא חיים חדשים, להקים בית בישראל, לראות את ילדיכם, נכדיכם וניניכם גדלים, זכיתם לראות את המימד הניסי בהקמת מדינתנו, את הפלא שהצלחנו ליצור, את ההישגים שהשגנו בתוך שישים שנים.

חברי הכנסת,

בכל דור ודור קם לו שונא לישראל. הזירה משתנה, הלשון מתעדכנת והנסיבות אחרות – אך מכנה משותף של איבה עיוורת ורטוריקה דומה המלבה אותה –עדיין קיים, לצערנו, ועדיין מתלהם ועדיין מטריד.

האנטישמיות הייתה ונותרה רעה חולה, מגפה של ממש, המספחת אל בין שורותיה גם בעת הזו לא מעט חסידים שוטים בין רבים מעמי תבל.
העולם החופשי כבר הבין כי שינאה זו, תמציתו של רשע וזדון, אינה בבחינת בעייתו של העם היהודי לבדו או של מדינת ישראל.
כל אחד מאזרחיות ומאזרחי העולם המערבי הוא אויבה של אותה רוח שיטנה הרסנית, ולכן ראוי כי כל אחת מאומות העולם החופשי תכיר מבעוד מועד בסכנותיה של איבה זו ובהשלכותיה העתידיות הקשות.

מדינת ישראל מחויבת היום, לאחר שישים שנות קיומה –  בזיכרון ימיה הקשים והבלתי נתפשים של מלחמת העולם השנייה. לעולם ננצור את מאורעותיה המזוויעים של השואה, את זכר התינוקות, הילדים, הנשים, הגברים והקשישים שעונו, ונטבחו, ונשרפו חיים – לעולם נזכור, ולעולם לא נשכח.

רק כשנמשיך לזכור, והזיכרון יהא חרות בליבנו – רק אז נוכל להישיר מבט אל עיניהם של הלוחמים ושל הניצולים שיכלו למאורעות המלחמה.
רק אז נוכל לדעת כי עושים אנו כל שביכולתנו על מנת להבטיח כי אלו שנפלו לא השליכו נפשם לשווא, וכי אלו שנותרו יזכו, כמו גם צאצאיהם, לחיות בעולם טוב יותר.

תודה רבה.