|
כבוד נשיא המדינה, שמעון פרס,
כבוד הנשיא החמישי של מדינת ישראל, מר יצחק נבון,
כבוד נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, מר מאיר שמגר,
כבוד מ"מ יושבת ראש הכנסת, ח"כ עותניאל שנלר,
הרמטכ"ל וסגל הפיקוד העליון של צה"ל,
סגן המפכ"ל וסגל הפיקוד הבכיר של משטרת ישראל,
שרים, חברי כנסת,
ראשי רשויות,
חיילים,
תלמידות ותלמידים
בני משפחת בן גוריון,
יש בתולדות העולם מנהיגים שחוללו בשעתם גדולות ונצורות אבל תהילתם זמנית וחולפת ורישומם דוהה עם השנים. יש לעומתם יחידי סגולה שעוצמתם והשראתם בולטת וזוהרת על קו הרקיע גם ממרחק הזמן כדמות ענקים. יחיד סגולה כזה היה דוד בן גוריון.
קטן-קומה היה בן גוריון. בני דורי זוכרים בוודאי תצלום מפגישה בינו ובין נשיא צרפת שארל דה גול בראשית שנות השישים. גובהו של בן גוריון לא היה הרבה למעלה מחגורתו של דה גול, אבל בשיעור קומתו ההיסטורי התנשא בן גוריון מעל ומעבר. הוא האיש אשר הוביל בחזון גדול, בתעוזה וביד איתנה עם הלום-שואה לתקומה לאומית ולניצחון במלחמת עצמאות אכזרית ועקובה מדם. הוא עמד בראש המאבק המדיני לחרות, הוא עיצב את צה"ל כצבא ממלכתי, והוא הנהיג את מדינת ישראל הצעירה ודלת האמצעים בשנותיה הקשות בקליטת המוני עולים, בקיצוב מזון ובצנע, בהתמודדות עם הסתננות ופיגועים, בבניית תשתית אסטרטגית לא-שגרתית מול איומי השמדה, עד יציאתה של המדינה אל המרחב.
אני מבקש לייחד את דברי היום לעיקרון יסודי שהנחה את בן גוריון ואיפיין את מנהיגותו לאורך כל הדרך: עיקרון המרות.
בן גוריון ניחן בתודעה היסטורית עמוקה. הוא זיהה בעם היהודי, שאלפיים שנה לא היתה לו ישות מדינית עצמאית ושלטון משלו, העדר תרבות ממלכתית, קווי התנהלות אנרכיים, סלידה ממרות. אבחנתו היתה מדויקת, ובמידה מסוימת היא שרירה לצערי בקרב קבוצות אוכלוסיה שונות גם בזמננו אנו, אחרי שישים שנות מדינה.
ישנן תופעות שאין להשלים עימן, והממשלה שאני עומד בראשה לא תוכל לקבלן.
הויכוח על ארץ ישראל הוא לגיטימי, והרצון להשאיר חותם של נוכחות יהודית בקדושות ובחשובות שבערינו – הוא מובן מאליו.
אך, רצון זה אינו יכול להיות חזק מהחלטת בית המשפט.
אני אוהב את חברון היהודית ומכבד עד בלי די את אוהביה, תושביה ושומריה. אך, משהחליט בית הדין הגבוה לצדק כי יש לפנות בית מבנייניה – הוא יפונה. לא אתן להרים יד על הדמוקרטיה בישראל.
אעשה כל מאמץ למנוע עימות, לצמצם פערים במחלוקת הקורעת את ליבנו, להידבר עם החולקים על דעתנו, מתוך כבוד, איפוק וסבלנות. אך, בסוף תכריע החלטת בית המשפט העליון – אכן, כן, יש שופטים בירושלים. יש משמעת, סדר וקנה - מידה ועל כאלה – לא נוותר. זה היה נכון פעם, ולא חדל להיות נכון גם היום.
אני אומר דברים אלה, ליד קברו של מנהיג האומה, דוד בן גוריון, כי אני מאמין שזו היתה דרכו, גם אם חשבתי בעבר, ואני חושב גם כיום, כי לפעמים הוא הפריז בצורה קיצונית באמצעים שנקט כדי לכפות משמעת לאומית.
כך היה עוד לפני הקמת המדינה, למשל בהחלטתו לאכוף בכוח על ארגוני המחתרת "הפורשים" (כפי שכינה אותם) לקבל את מרות ההנהגה הציונית הנבחרת. עם כל הכבוד לעיקרון, אני מודה שכבן ל"משפחה הלוחמת" יש לי קושי רגשי – אפילו היום – להצדיק את כל האמצעים שננקטו.
היו כמובן דוגמאות אין-ספור למימוש עיקרון המרות בידי בן גוריון – החל מפירוק הפלמ"ח, המאבק הנחרץ ב"שוק השחור" ועד הפעלת המוסד למציאת יוסל'ה שוחמכר. אולם אין ספק, כי שיאה הכאוב והקשה ביותר של הפעלת העיקרון הזה היה בימי מלחמת השחרור, בעיצומה של ההפוגה הראשונה, בפרשת 'אלטלנה'.
במדינה ריבונית אין רשות לגורם כלשהו להחזיק בנשק או להציב תנאים ולנהל משא ומתן איך וכיצד ולמי יימסר הנשק. זה איננו עולה כלל על הדעת. אבל האם לא היה לחלוטין בפרשה טרגית זו כל מנוס מלנקוט באמצעי הקיצוני ביותר? האם לא היה אפשר בשום דרך למנוע את האסון שבו נפלו תשעה עשר מבנינו היקרים משני הצדדים? אני מותיר זאת למשפטה של ההיסטוריה, כי אני עצמי, אני מודה – כמו רבים אחרים – עודני נושא עמי משקעים כאובים.
אני תפילה כי לעולם לא תעמוד שום ממשלה בישראל במבחן כה חמור. אני מתפלל ומייחל כי מדינת ישראל תפגין בגרות דמוקרטית ותדע לקבל הכרעות קשות וקורעות-לב ללא ריב אחים ובשום פנים ואופן ללא מלחמת אזרחים חס ושלום.
אני מקווה כי לעולם ישמרו בזכרון הקולקטיבי של כולנו את דבריו של מנחם בגין: "מלחמת אחים – לעולם לא".
ובמקביל, אני מתחייב כי נעשה בכל מאודנו כדי לשמור על ביטחון אזרחינו ותושבינו בכל מקום שבו הם יהיו - ברשות ובסמכות.
כל עוד לא נתקבלה הכרעה אחרת - זכותם של היהודים לשבת בביטחון בערי יהודה ושומרון – ואין להתיר פגיעה בהם וברכושם.
ממש כמותם גם התושבים הפלסטינים - הם בני אדם כמונו. בעלי זכויות, בעלי מורשת ובעלי רכוש הזכאים להגנה מפני פורעי חוק אלימים ומסיתים.
באותה שעת מבחן נוראה בתש"ח עמד מנהיג צעיר ודמוקרט בנשמתו, מנחם בגין שמו, ופקד על אנשיו "לא ירים יהודי יד על יהודי". אנחנו, בני הדור הנוכחי, שחווינו כבר את זוועת הרצח של ראש ממשלה בישראל; אנחנו השומעים בעצם הימים האלה את החרפות והנאצות ואת הקולות הפרועים והמסיתים נגד סמכותה של המדינה ונגד שלטון החוק; אנחנו יכולים רק לייחל כי לעת ההכרעה ההיסטורית הבלתי נמנעת הצפויה לנו יימצאו למדינת ישראל מנהיגים שישאבו את השראתם לאכיפת סמכות המדינה ללא פשרות מדוד בן גוריון, ואת מופת האחריות והכבוד לחוק ממנחם בגין.
כבוד לחוק וגם כבוד ליריב החלוק על דעתך. וכן, גם איפוק, ריסון ודרך ארץ לשכן הגר לידך, לרכושו, לשדותיו, לעציו, לגניו, למורשתו ולזכותו גם כן, לחיות בביטחון, בשלום ובכבוד. זו היתה משנתו של בן גוריון, זו היתה תורתו של מנחם בגין.
ממרומי הצוק הזה הנשקף אל נופי הישימון המרהיבים, מקום מנוחתם של דוד ופולה בן-גוריון, נזכור ונזכיר לעצמנו כי יש עוד מרחבים גדולים בארץ ישראל, דרומה וצפונה, המשוועים לידיים חלוציות, להתיישבות, לפיתוח ולהגשמה ציונית גדולה. הן זו היתה צוואת "הזקן" ברדתו לשדה בוקר וזו אף מורשתו המשתמעת של המנהיג הדגול מן האתר שבחר לקבורתו.
יהי זכרם של דוד ופולה בן גוריון ברוך.
|