גבירתי יושבת ראש הכנסת,
חברי הכנסת,
אורחיה של הכנסת,
ראשי מוסדות העם היהודי,
אורחים נכבדים,

יש מנהיגים שחלוף השנים ושינויי הזמנים רק מחדדים את גדולת אישיותם.
יש דמויות שדרכן ופועלן ממשיכים להדהד ולהשפיע גם דורות לאחריהן.
יש אנשים שעומק חזונם קונה להם מקום של נצח במורשתה של אומה.
בנימין זאב הרצל הוא אחד מאותם יחידי סגולה.
148 שנה חלפו מאז נולד בבודפשט אחד היהודים המשפיעים ביותר בעידן המודרני, 104 שנים עברו מאז נאסף אל אבותיו – ובכל השנים הללו לא קהתה ולו במאום תרומתו האדירה של האיש המיוחד הזה לעמו ולימים גם לארצו.
אם הציונות לא ממש נולדה על ברכיו של הרצל, הרי שהיא לפחות הפכה מעשית, תכליתית והחלטית יותר מאז הופעתו.
האיש שהיה עיתונאי ומשפטן וסופר ומחזאי היה גם – ואולי בראש ובראשונה – רץ למרחקים ארוכים.

כבר בסוף המאה ה-19 הוא היטיב לשרטט את דמותה של המדינה היהודית, כבר לפני יותר ממאה שנה הוא דיבר על חשיבותם של דגל לאום ושל גבולות מוגדרים – ולאורך חלקים ניכרים מדרכו לא חשש להלך נגד הזרם עד שתפישתו הייתה לזרם עצמו.

אם אליעזר בן יהודה, בן דורו, החייה את השפה העברית, הרצל החייה את הציונות והעניק לה מעוף וסיכוי של ממש.
משהשכיל להניח לראשונה את השאיפה הלאומית היהודית לפיתחם של רבים ממנהיגי העולם והפך את התנועה הציונית לגורם פוליטי מוכר בעיני המעצמות – הביא הרצל לכך שהחלומות והכיסופים משכבר הימים יהיו לתוכניות וליעדים ברי השגה.

חבריי חברי הכנסת,

לפני ארבע שנים, בבחינת טוב מאוחר מאשר לעולם לא, החליטה כנסת ישראל לציין את יום מותו של הרצל כיום זיכרון קבוע לדורות בלוח העברי וחוקקה את "חוק בנימין זאב הרצל".

חשיבותו של החוק היא בעיקר בהנחלת מורשתו של הרצל לדור הצעיר. במערכת החינוך מקדישים בשנים האחרונות נתח נכבד יותר ללימוד פועלו וחזונו הציוני של הרצל, וכך זוכים רבים להתוודע לראשונה לדמותו הייחודית של החולם שהיה לאיש מעשה.
ובכל זאת, מדינת ישראל ועם ישראל אינם זקוקים לחוק כלשהו כדי להכיר ולהוקיר את האיש שהניח את היסודות הרעיוניים לתקומת המדינה.

מחוייבותנו שמורה לנצח נצחים לא רק לזיכרו של בנימין זאב הרצל, אלא גם לשאריו. בדיוק משום כך, החליטה הממשלה בראשותי להעלות ארצה ולהביא לקבר ישראל את עצמותיהם של פאולינה והאנס הרצל זיכרם לברכה, ילדיו של חוזה המדינה, ובכך לקיים את צוואתו בדבר קבורתו וקבורת בני משפחתו הקרובים ביותר, בישראל.

כשנאם הרצל בפתח הקונגרס הציוני השני, שהתכנס בבאזל בשנת 1898 אמר, בין היתר, את הדברים הבאים:

"אמנם המקום הדרוש לחפצנו הוא יחיד במינו.  אין מקום בארץ, שהכל דרשו אותו כמקום הזה, וכל כך בערה תשוקת עמים רבים אליו, עד כי יבשה מחום תשוקתם.  אולם אנחנו מאמינים, כי יש לפני החרבה הזו שבמזרח לא רק עבר בלבד, אלא גם עתיד כעתידנו אנחנו.  על האדמה הזאת, שצמחיה עתה כה מעטים, צמחו לפנים דעות, שמהן נהנתה כל האנושות.  ודווקא בשביל זה לא יוכל איש להכחיש, כי יש בין עמנו ובין הארץ ההיא יחס, שלא יבטל לעולם".

ואמנם, היחס הזה, בין העם לארץ, לא יבטל לעולם, והוא מחייב אותנו גם היום. אף שחזונו של בנימין זאב הרצל קרם עור וגידים, ואף שחלקים נכבדים ממה ששיווה וחלם בשלהי המאה ה-19 היו כבר למציאות חיינו – המשימה עוד לא הושלמה.

האתגר הגדול שהציב הרצל לבני דורו ולנו כיורשיהם – לשמור על מדינת היהודים כמדינה שבה היהודי לא ישוב להיות מיעוט – הוא יעד מחייב ומכביד מאין כמוהו. דומני כי לא תהא זו הגזמה, אם אומר שטוב יעשה כל אחד ואחת מאיתנו, אם ישאל עצמו תדירות מה עשה – ומה עוד ניתן לעשות – למען מימושו של אתגר זה.

ברוח תבונתו ואומץ ליבו המדיניים של חוזה המדינה, נמשיך במאמץ להגשמת חזונו מרחיק הרואי. תהא דרכנו זו הביטוי הראוי ביותר לזיכרו.