צילום: לע"מ

תודה לך פרופ' רייכמן על הדברים, וגם על הציווי. אתה איש חזון ומעשה. אתה הקמת מוסד לתפארת. כשרון לאודר סיפר לי על התוכניות האלה, הוא אמר לי תראה אנחנו נרתמים כדי לייצר פורום לאומי ובינלאומי שכל שנה יעצב את דפוסי החשיבה וירענן אותם. ידידי עוזי ארד נרתם לצידך כדי לעזור בזה, כפי שעכשיו נרתם ידידנו רובינשטיין. אני חושב שהוכחתם בעשייה הזו רבת השנים, שאפשר לחשוב טוב ואפשר לחלום באופן מציאותי.

יש לנו חלום משותף להשיג שלום עם שכנינו. יש לי יסוד לקוות באופן מציאותי שבשבועות הקרובים אנחנו נחדש את תהליך השלום עם הפלסטינאים ללא תנאים מוקדמים. אני אומר זמן רב שמהערכת הבינלאומית מכירה, בתוכה הבשילה ההכרה, שישראל רוצה ומוכנה לחדש את תהליך השלום. מן הרגע שהבשילה ההכרה הזו בגורמים המרכזיים במערכת הבינלאומית מבשילה גם ההיתכנות המעשית של הצעד הזה.

אנחנו נוהגים לומר שדרושים שניים לרקוד טנגו. במזרח התיכון לפעמים דרושים שלושה כדי לרקוד טנגו, או לפחות כדי להתחיל לרקוד טנגו. אחר כך אני מניח שנוכל להמשיך בריקוד זוגי.

אני מקווה שאם יש רצון בצד הפלסטינאי, לא רק לבנות את הכלכלה הפלסטינית, את המוסדות הפלסטינאים, אלא להתחיל לבנות את השלום עצמו. כי הרי הדרך היחידה להשיג הסכם שלום הוא להתחיל לנהל משא ומתן לקראת הסכם שלום. אם הרצון הזה אכן קיים עכשיו, אנחנו נראה בהתחדשות התהליך בשבועות הקרובים.

קהל נכבד,

אני יודע שאחד מקודמי, אריאל שרון, דיבר מעל הבמה הזו על ההתנתקות. היום אני מבקש לדבר לא על התנתקות, אלא דווקא על התחברות. התחברות למורשת, לציונות, לעברנו, לעתידנו פה בארץ אבותינו שהיא גם ארץ ילדינו ונכדינו.

אתם עוסקים בגורל עמנו, כי היום ברור שגורל העם היהודי הוא גורל המדינה היהודית. אין קיום דמוגרפי ומעשי לעם היהודי ללא מדינת היהודים. אין זה אומר שהמדינה היהודית איננה עומדת תחת אתגרים גדולים מאוד, אבל הקיום שלנו, העתיד שלנו, נמצא כאן. והשינוי הגדול בהקמת מדינת ישראל היה שהיהודים עברו מאוסף של אינדיבידואלים, של קהילות ורסיסי קהילות, לקולקטיב ריבון בטריטוריה משלו. והיכולת שלנו כקולקטיב לשלוט בגורלנו בעצם מעניקה לנו את הכלים לשלוט בעתידנו. לא עוד כעם מובל, מובס ונרדף, אלא עם גאה שמקיים מדינה לתפארת ושואף כל הזמן להיות אור לגויים.

וכדי להמשיך לשלוט בגורלנו אנחנו צריכים לבסס את היכולת הקולקטיבית שלנו בשלושה תחומים מרכזיים - בביטחון, בכלכלה ובחינוך.

אני לא מתכוון להרחיב היום בנושא הביטחוני, חוץ מאשר לומר שאנחנו נצטרך להמשיך ולטפח ולחזק את כוחנו הצבאי. חלשים אינם שורדים במרחב הגיאוגרפי הקשה בו אנחנו נמצאים, ועם חלשים גם לא עושים שלום. מדינת ישראל חזקה היא ערובה גם להבטחת קיומנו וגם להבטחת השלום עם שכנינו. אני רוצה להבהיר שצורכי הביטחון שלנו ילכו ויגדלו במהלך העשור הקרוב, ולדעתי במהלך שני העשורים הקרובים.

אנחנו נכנסים לעולם אחר, שבו לתוקף יש יתרונות מסוימים. הוא יכול לשגר "חלקי מתכת" שיש בהם מנוע די פרימיטיבי, ודלק, וחומר נפץ, ואנחנו בכדי לפגוע בכדור המוטס הזה, צריכים להשקיע השקעה גדולה מאוד. לפעמים לתוקף בתנאים כאלה יש יתרון, ואנחנו צריכים לעמול קשה מאוד כדי להסיר את היתרון הזה. בכוחנו לעשות זאת, אבל זה עולה הרבה כסף.

והביטחון, רבותי, דורש כלכלה חזקה. כלכלה חזקה נותנת ביטחון חזק. לכן אין דרך לענות על צורכי הביטחון של מדינת ישראל בעשור הקרוב כפי שאין דרך לענות על צרכי החינוך ועל צרכי הבריאות, ועל הצרכים שלנו להילחם בפשיעה ובסמים, ובנגע האלכוהול. הכל מחייב כסף. מאין יבוא הכסף? הוא יבוא רק מצמיחה כלכלית. אין מקור אחר לממן את הצרכים הללו. בהיקפים של מיליארדים רבים.

כל דרך שנחשוב עליה של מיסוי עודף, לא תגדיל את תקבולי המיסים, להיפך היא מכווצת אותם. אין דרך שמשתווה לצמיחה של התוצר שלנו, ארבעה - חמישה אחוז בשנה לאורך שנים, כפי שראינו בעשור האחרון. אין דבר שמשתווה לזה מבחינת יכולתנו לממן את צורכי הביטחון שלנו.

האם כלכלה שמתקרבת לשלושים אלף דולר הכנסה לנפש יכולה להמשיך לצמוח שנה אחר שנה בקצב של חמישה אחוז לשנה? אני מאמין שהתשובה היא כן. הדרך לעשות זאת עוברת דרך שחרור מתמיד של הכלכלה. כל עוד יש לנו חסמים ותחרות בכלכלה, וכל עוד רמת המיסוי שלנו לא הנמוכה או מן הנמוכות בעולם יש לנו מנועי צמיחה. על ידי שחרור הכלכלה ועל ידי הפחתת שיעורי המס אנחנו כל הזמן נצמח ונקבל את תקבולי המס שיאפשרו לנו לממן את צרכי הקיום שלנו, ואת צרכי העתיד שלנו.

אנחנו עומדים להציג בפני הממשלה שורה של תוכניות כבר בשבועות הקרובים.

ראשית -  תכנית תחבורה ארצית שתחבר את כל המדינה ברשת רכבות וכבישים להניע את האנשים.

שנית - רפורמה מהפכנית בתכנון ובנייה שתאפשר ליזמים לבנות בצפון, בדרום, במרכז הארץ, פה בהרצליה – בכל מקום. זה לא ייקח שנים, זה יכול לקחת חודשים. זה לא עובר דרך פקידים ודרך אשנבים מורטי עצבים, אלא באינטרנט יתקיים חלק גדול מזה. והאישורים שיידרשו יגיעו, חלקם אוטומטית, והאזרח  פשוט מדווח עליהם.

רפורמה בתכנון ובנייה, רשת תחבורה ארצית, והתוכנית השלישית - שחרור קרקעות- שכבר עשינו.  כל הדברים האלה הם תומכי צמיחה כפי שיהיו גם דברים אחרים שאפרט אותם עוד לפני הכנס הבא. זה חלק אינטגראלי, חיזוק הכלכלה. אני רוצה להבהיר שמדינת ישראל היא כבר לתפיסתי מעצמה כלכלית אזורית ובחזון שלי אנחנו נבסס ונעמיק את מקומנו כמעצמה טכנולוגית עולמית.

זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. כי צבא חזק וגם כלכלה חזקה אינם מהווים ערובה מספקת לקיומנו כאן אם אין לנו את המחויבות להיות כאן מלכתחילה. ואת זה קהל נכבד ניתן לייצר רק באמצעות דבר אחד – באמצעות החינוך.

החינוך הוא כור ההיתוך שבו נוצק החוסן הלאומי שלנו. יש לו שני חלקים. הקניית הכלים והידע להעצמת היכולות והמצוינות של ילדינו. להעניק להם את היכולת לדעת מתמטיקה ולדעת אנגלית ולדעת מחשבים, לדעת מדעים. לדעת לחבר משפט למשפט, מילה למילה. לבטא את עצמו. כל הדברים הללו הם חיוניים, על כך עמל שר החינוך. אני שוחחתי על כך עם דב לאוטמן הרבה פעמים וגם עם רבים מכם, זה נושא מרכזי, אבל זה לא הנושא של דבריי הערב.

אני רוצה לדבר על דבר עוד יותר בסיסי. אני מדבר על החינוך לערכי זהות ומורשת. החינוך לידיעת קורות עמנו, החינוך לצעירים ומבוגרים להעמקת הקשר שלנו אחד לשני ולמקום הזה.

אני חושב שהחינוך הזה מתחיל קודם כל בספר הספרים, הוא מתחיל בתנ"ך, נושא שקרוב ללבי בימים אלה. הוא מתחיל קודם כל שם. והוא עובר באמצע דרך כל תולדות עמנו: בית שני, ימי הביניים, תנועת ההשכלה, היציאה מהגטאות, עליית הציונות, הזמן החדש, מערכות ישראל, תולדות הציונות ותולדות עם ישראל. עם חייב לדעת את עברו כדי להבטיח את עתידו.

יש סיפור ידוע על נפוליאון שיום אחד עבר ליד בית כנסת בתשעה באב והוא שומע את הבכי של המתפללים והוא שאל על מה הבכי, וענו לו היהודים: אנחנו בוכים כי החריבו לנו את בית המקדש. הוא אמר איך יכול להיות שאני לא שמעתי על זה. הוא אהב להיות מעודכן, אז לא היה אינטרנט אמנם, אבל היו מדווחים לו. איך יכול להיות שלא דיווחתם לי ששרפו לכם את בית המקדש שלכם. ואז אמרו לו המתפללים אדוני זה קרה לפני למעלה מ-1700 שנה. ואז הוא אמר להם: "עם שמסוגל לזכור כך את עברו עתידו מובטח. אבל גם ההיפוך נכון". וזאת אמר גם יגאל אלון. הוא אמר שעם שאינו זוכר את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.

כלומר שהערובה לקיומנו תלויה לא רק במערכות נשק או בעוצמת הצבא או בעוצמת הכלכלה או בחדשנות שלנו, בייצוא שלנו, בכל הכוחות הללו שהם אכן חיוניים לנו. היא תלויה בראש וראשונה במטען הידע והרגש הלאומי שאנחנו מנחילים מהורים לילדים, וכמדינה במערכת החינוך שלנו. היא תלויה בתרבות, היא תלויה בגיבורי תרבות, היא תלויה ביכולת שלנו להסביר את צדקת הדרך, להמחיש את הזיקה שלנו לארץ. קודם כל כלפי עצמנו ואחר כך כלפי אחרים.

אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שאם תחושת השליחות הזאת תתפוגג, אם מקורות הכוח הרוחניים יתערפלו, אז בדיוק כפי שאמר יגאל אלון העתיד שלנו יתערפל גם כן. אם הדור הצעיר שלנו לא יהיה מחויב לעם ולמדינה, כן ממש כך לעם ולמדינה, אם הוא לא יאהב את הריגוש החלוצי, אם הוא לא יאהב לטייל בארץ, אם הוא לא יאהב להירתם ולהקריב – אז עתידנו לוט בערפל.

כאן בכנס הזה אנחנו מחליפים מדי שנה מחשבות ורעיונות על החזון ואנחנו מורגלים לשאוף להשיג את כל המותרות כולם. אנחנו רוצים שפע כלכלי וצדק חברתי, ועושר של תרבות ורוח למצוינות פורצת בדרך המדע, ברפואה, בטכנולוגיה, במגזר העסקי. אבל התרבות הזו, תרבות השפע, שאנחנו במידה רבה הגשמנו יש בצדה אתגר גדול מאוד. ועל האתגר הזה אני מבקש לדבר היום.

האתגר הוא לא להיסחף לאשליה שמותר או אפשר לכל אחד מאיתנו לשקוע בטיפוח עצמי בלבד. יש לנו הרבה צעירים מוכשרים שמתחנכים לחשוב במידה לא מבוטלת של צדק שהם קוסמו-פוליטיים, אבל הם לא יכולים להיות קוסמו-פוליטיים בלבד. רבים מהם מתחנכים במידה רבה תחת מעטפת של רדידות תרבותית, של דילול הידע והרוח, והדבר הזה מדלל ומחליש את החוסן הלאומי שעליו אנחנו מדברים כאן היום.

יש פה אורחים מחוץ לארץ, אני יודע שאתם יודעים שהבעיה הזאת היא לא ייחודית לנו, היא נוגעת בהרבה עמים ולאומים אחרים. אבל אין מקום שהיא כל כך קריטית כמו במדינת ישראל, כי אין מדינה שעומדת מול האתגרים והאיומים שאנחנו עומדים מולם. לכן, אנחנו צריכים למצוא את השילוב בין ההשתלבות בעולם הגדול לבין השמירה על הזהות שלנו ועל הייחוד שלנו.

אני מסתובב בארץ, אני פוגש סטודנטים שבחרו לעזוב חיים עירוניים נוחים, הם באים כמו החלוצים של פעם להקים יישובים בנגב ובגליל, כל מיני פרויקטים ומיזמים מאוד מלהיבים. אני פוגש בני נוער רגע לפני השירות הצבאי שבחרו לתרום שנה נוספת מהחיים שלהם כדי לסייע לקהילות נזקקות או לחזק תנועות נוער. אנחנו הולכים להרחיב את התוכנית הזאת, שהיא תכלול את כל המגזרים ותאפשר לכולם, לציבור החרדי ולציבור הערבי, לתרום לקהילותיהם. אני רואה במכינות הקדם צבאיות דור נפלא, אפילו מסעיר, מלא נפש אכפתית, רגישה, ומתלבטים בשאלה "איך נהיה ציונים בשנת 2010?".

אבל אני רוצה לומר לכם ביושר שאלה קבוצות מצומצמות למדי, ואנחנו פשוט חייבים, חייבים, לצרף קהלים הרבה יותר רחבים של צעירים למורשת הציונית ולקיים משיכה מתמדת של הזדהות עם ערכי עם ישראל וארץ ישראל. אני רוצה להגיד לכם היום שהדבר הפשוט ביותר שהכרנו אותו ושלא נס ליחו ושצריך לחבר לו צורות נוספות זה לחבר את קרקע הקיום שלנו דרך הרגליים. דרך הרגליים. להכיר את הארץ, לטייל בארץ.  אבל זה לא ברור שאם תטיילו בארץ, בכלל לא ברור שתוכלו להתחבר לאתרי המורשת.

לפני כמה חודשים הייתי בסיור בחבל לכיש, ראיתי תל גדול. במקרה התל הזה, אחד הבודדים שלא סיירתי בו בזמן שירותי הצבאי. אמרתי לשיירה "תסתובבו", עשינו סיבוב פרסה, הם אמרו: "אדוני ראש הממשלה, אתה לא יכול לעלות לתל הזה. כי לא סידרנו אבטחה מראש". אמרתי: "אבל אין בעיה. אתם יודעים למה? כי אין אף אחד פה!". תל לכיש, אחד המקומות הדרמטיים ביותר בתולדות העם היהודי, התל הזה שתבליטים שלו נמצאו בעיראק ורואים את המצור על לכיש המתואר בתנ"ך, ומכתבי לכיש שנמצאו שם. התל הזה, המפואר הזה, במצב עזוב, מתכלה. החומות עזובות. אין איש פה. אחרי זמן מה הגיעה לשם קבוצה של מורי דרך רוסים. אף ישראלי ותיק. הייתי שם קרוב לשעה.

כמה שנים לפני כן, בדרך למחנה המעצר בעתלית, הייתי הורה מלווה בסיור של אחד מילדיי, בלילה. הם עושים תרגילי א"ש לילה. בדרך לפריצה למחנה המעצר בעתלית, אנחנו הולכים על דרך כורכר לאורך החוף, ואני פתאום רואה איזה בית, מבנה, על המים. אני עוזב את הקבוצה ואני הולך לשם ואני רואה מבנה אחד, חדר אחד, על המים, מט לנפול. שאלתי מה זה. אמרו לי: "זה הבית שממנו אהרון אהרונסון ומחתרת ניל"י אותתו לבריטים". אני תמיד חשבתי שהם עשו את זה מהכרמל, אבל ברור שלא כי אז הטורקים היו רואים את האיתותים מהחוף, אבל מקו המים הם יכלו לאותת להם, ועשו את זה. והרי זה היה חלק מפואר שבלעדיו לא היו משחררים את הארץ, זה עזר לבריטים לכבוש ואחר-כך לשחרר את ארץ ישראל. מה שפתח את הדרך לציונות.

אז הנה דוגמא מהעבר העתיק שלנו והזמן החדש, שני אתרים שפשוט תעברו לידם, לא תראו אותם, לא תדעו עליהם, איש לא מבקר אותם. אנחנו הולכים לשנות את זה.

בסמוך לי"א באדר, יום תל חי, בסוף החודש הקרוב, אני מתכוון להציג בפני הממשלה תוכנית עבודה שתשנה את זניחת אתרי מורשת. אנחנו יזמנו תוכנית לאומית לשיקום והעצמת תשתיות מורשת. אני קורא לה "תוכנית מורשת".
אנחנו הולכים לשמר מאות אתרי התיישבות, אתרים ארכיאולוגים, מבנים לשימור, מוזיאונים היסטוריים. אנחנו גם נשמר תשתיות פחות פיזיות, פחות מוחשיות, ארכיונים, תמונות, סרטים, ספרים, זמר, מוזיקה. אנחנו נהפוך את כל אלה לנגישים. נשתמש בטכנולוגיות החדשות וניתן דרור ליוצרים כדי שזה יהיה נגיש לכל ילד וילדה בישראל, לכל בית, לכל משפחה, לכל אזרח.

אני רוצה שתחשבו על בילוי משפחתי עם ילדים או עם נכדים באחד האתרים הללו. אני לא אומר: "אל תלכו לסרט, אל תלכו לבר", תעשו את זה, הכל בסדר, אבל תוסיפו את הנדבך הזה של המורשת ותבינו מה הדבר הזה עושה. אני מדבר מניסיון. תחשבו על סיור של אב ובנו באתר היסטורי יהודי. על המשמעות העמוקה שבהעברת המורשת בדיוק כמו הציווי "והגדת לבנך".

התוכנית שאנחנו מדברים עליה תמומן בכסף ממשלתי, היא תתפרש על פני חמש שנים, היא תחצה שורה ארוכה של תחומי עשייה, של פרויקטים, של ארגונים, רשויות, של מערכות חינוך והסברה, והיא תוכנית שהיא פתח דבר, צעד ראשון במחויבות שלנו להפיח חיים חדשים בחוויה הישראלית. אני מדבר על שיקום אותם נכסים שמספרים את סיפורם של עם ישראל וארץ ישראל. את סיפור היישוב היהודי, את נכסי האומנות, הרוח והזיכרון הנוסטלגי. חלק גדול מאותם נכסים מתכלים או נעלמים ואנחנו ניקח אותם ונשמר אותם ונעצים אותם ונאיר אותם בדרך שהיא תיגע בקהל, שהיא תובן בשפה פשוטה ובהירה ושהיא תשולב במערכת החינוך של ילדי ישראל.

לאחרונה קראנו באחד המחקרים שבני הנוער בעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר לשירות צבאי הם אלה שמרבים לטייל בארץ. הדוגמא שאני לוקח, שהיא דווקא מוצלחת, הוא שביל ישראל. זה נחל הצלחה אדירה. בתוך עשור הצליחו יוזמי התוכנית הזאת להפוך את תוואי השטח הזה ליעד נחשק שמוציא המוני צעירים, אגב, גם לא כל כך צעירים, ובאמצעותו הם מכירים את הארץ ומתחברים אליה.

על פי התוכנית שאני אביא בפני הממשלה אנחנו נחנוך בתוך חמש שנים לצד שביל ישראל שני שבילים נוספים. האחד הוא השביל ההיסטורי של ארץ ישראל, שיחבר בין עשרות אתרים ארכיאולוגיים עתיקים. בתא השטח הקטן שלנו צרובים 30,000 אתרים עתיקים, 800 מהם בעלי חשיבות לאומית מובהקת, אבל לצערי רק 50 מוסדרים לקליטת קהל, וגם הם לא במצב טוב. זה עומד להשתנות בהיקף גדול מאוד.

השביל השני שאנחנו נכשיר הוא שביל החוויה הישראלית. שביל של מטמוני הארץ, ויהיה למעשה מוזיאון ארץ ישראל חי שיחבר בין עשרות תחנות בתולדות היישוב. מבנים לשימור, אתרי התיישבות, מוזיאונים קטנים, אנדרטאות וסיפורים אישיים, מהם מורכב הנכס הציוני.

אני יודע שתשאלו אותי: "זה הנושא שבחרת לדבר עליו כאן ?, בדיון בחוסן הלאומי?". התשובה היא כן. כי לפעמים צעדים קטנים מובילים לדברים גדולים.

 אני רוצה לתת לכם דוגמא לשני צעדים דומים לאלה שתיארתי כאן היום ששינו את פני תולדות עמנו. לאחרונה הייתי בלונדון. ביקרתי במרתף של קרן שנקראת PF, Palestine Exploration Fund, קרן לחקר ארץ ישראל. היא הוקמה, בסביבות 1860 על ידי המלכה ויקטוריה כדי למפות ולתור באופן מדעי את ארץ ישראל. המלכה ויקטוריה שלחה הנה שני אנשים, האחד קראו לו לורד קונדור, הוא היה ראש המשלחת, השני היה סגן משנה צעיר בן 21, שקראו לו קיצ'נר, לימים לורד קיצ'נר. יחד הם התחילו למפות את הארץ. הם מיפו במפות טופוגרפיות נפלאות, מדויקות, ומצאו את כל המקומות העתיקים, חידשו את השמות. הם היו מצוידים בכלים, כלי מדידה של המאה ה-19 ובתנ"ך.

ה-PF אחראי לחלק מהדברים שמוכרים לכם, כמו, הם הביאו הנה את וורן, שמצא את קשת וורן והרבה מהאתרים בירושלים ובכל רחבי ארץ ישראל. הדבר הזה הדליק, הצית את הדמיון של האצולה והעם בבריטניה. אין לכם מושג איזה אפקט היה לזה. הממצאים הביאו אותם לחשוב שאולי ארץ ישראל לא נמצאת בשמיים. בארץ היא, והיא ארץ קונקרטית שאפשר אולי להפיח אותה מחדש, להחזיר אותה לחיים, אם העם המקורי שישב בה יחזור אליה.

הפרויקט השני, גם כן פרויקט צנוע מאוד, שהצית דווקא את הדמיון של צעירים יהודים. זה היה פרויקט של הברון רוטשילד. הוא הקים פה כמה מושבות באתרים האלה, זה בא אחרי ה-PF. מראש פינה ועד פתח תקווה. מושבות מתחדשות בארץ העתיקה. לא הרבה, כמה אלפים גרו בהן. אבל הפעולה הזאת הדליקה להבה. ואחד מאלה שנסחפו בלהבה הזאת היה צעיר יהודי שבא הנה
ב-1898, בנימין זאב הרצל. הוא ביקר, והשתמש אגב במפות של ה-PF מן הסתם. הוא ביקר ביישובים האלה והוא הבין מה היה פה ועוד יותר מזה, העיז לחלום מה יכול להיות פה. ושתי הלהבות האלה שהציתו אז את האימפריה הגדולה ששלטה בעולם ואת הנביא החדש של העם היהודי עם צעירים יהודים רבים אחרים, שתי הלהבות האלה התמזגו. זוהי הציונות.

אני לא רוצה לומר לכם שאין לנו משימות כבירות בכל התחומים החשובים שיש לנו. יש לנו, אנחנו גם נעשה אותן. אבל נעשה אותן רק אם נהיה חדורים במחויבות שלנו לעברנו כדי להבטיח את עתידנו. ולכן, מה שהכרזתי עליו היום, אני מקווה שתזמינו אותי בעוד כמה שנים, לדבר על הדבר הזה. עוד חמש שנים. תזמינו את צבי האוזר, מזכיר הממשלה, הוא האחראי לביצוע הדבר הזה.
מה שאנחנו רוצים לעשות היום זה להדליק את הניצוץ הזה מחדש. להפיח רוח חדשה בלהבת חיינו ולהתחבר מחדש לארץ הזו, ארצנו, ארץ ישראל המופלאה והיחידה.

תודה רבה לכם.