צילום: לע"מ

כבוד נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
כבוד יו"ר הכנסת, מר ראובן ריבלין,
כבוד נשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש,
שרים, חברי כנסת,
יו"ר האופוזיציה
הרב הראשי לישראל, הרב יונה מצגר
הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי,
משפחות שכולות יקרות,
לוחמי צה"ל ובני משפחותיהם,
קהל נכבד,

אמש חזרתי לכאן, לירושלים, בירתנו, מביקור חשוב בוושינגטון, בירת ארצות הברית.
היה לי מאוד חשוב לחזור ולהשתתף בטקס הזה  ולומר כאן את אותם הדברים שאמרתי בארה"ב: 
ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל. ירושלים תמיד הייתה שלנו, ותמיד תהיה שלנו, ולעולם לא תחזור להיות חלוקה וחצויה. רק תחת ריבונות ישראל בירושלים המאוחדת יובטח המשך חופש הפולחן וחופש הגישה של שלוש הדתות למקומות הקדושים. רק כך ימשיכו לחיות בביטחה בירושלים בני כל הדתות, כל המיעוטים וכל העדות.

קהל נכבד,

תשע עשרה שנה היתה ירושלים עיר שסועה. עיר שבליבה גדרות תיל ושדות מוקשים, עמדות מקלעים ושטחי הפקר.
עיר שלאורך רחובותיה הראשיים קירות מגן מפני צלפים, עיר שתושביה לא יכולים לנוע בתוכה באופן חופשי ממקום למקום.
ביוני 1967 הדבר הזה השתנה לעד. הוא השתנה במקום הזה בגבעת התחמושת ובקרבות גבורה אחרים בתוך ירושלים. אתם, הלוחמים לשחרור ירושלים, בגופכם ובדם חבריכם, פתחתם את עניבת החנק, חיברתם את חלקי העיר יחדיו, אפשרתם לירושלים לחזור ולהתפתח כעיר חיה ותוססת
אני התגייסתי זמן קצר לאחר שחרור ירושלים ופגשתי את אחד הלוחמים שנמצא איתנו כאן, ניר ניצן. הוא לא סיפר. היינו צריכים לשאול אותו. חזרנו ושאלנו אותו: "ספר לנו מה קרה כאן, בקרב הזה". בסוף בשקט, בקיצור, ביובש אפילו, הוא סיפר מעט ממה שהתחולל כאן באותו יום. עמדנו נערים צעירים משתאים בפני גדולת הנפש, גודל האחווה וגודל ההקרבה של הלוחמים שנלחמו כאן, וגם רבים אחרים שנלחמו במקומות אחרים. הלוחמים שנפלו זקפו את קומת העם, והחזירו לנו את בירתנו.

כנער, היום הזה  נחרת בזיכרוני. אני זוכר את התעלות הנפש למשמע דבריו של מוטה גור ז"ל ששמענו את הבשורה ששודרה ברדיו: "הר הבית בידינו". אנחנו התרגשנו כמו שלא התרגשו יהודים במשך דורות, ואני חושב שהדבר הזה הרעיד את ליבם של יהודים בעולם כולו.

קרה אז דבר מופלא.רבבות אזרחי ישראל נהרו בהמוניהם אל העיר העתיקה, עוברים בדרכים שהיו חסומות, במקומות שלא יכולנו להגיע אליהם קודם לכן, דרך גדרות התיל, דרך חומות ההפרדה שנופצו. מטפסים לתוך הסמטאות וכולם זורמים למקום אחד – אל הכותל. אני זוכר שהרחבה הייתה צרה, והמקום היה צר מלהכיל את ההמון הרב. כולנו בתורנו הגענו אל אותו קיר עתיק. אני זוכר את פעימות ליבי ואת ההתרגשות שאחזה בי כשנגעתי בפעם הראשונה באבני הכותל, וחשבתי על דוד המלך ועל שלמה המלך, ועל נביאי ישראל ועל מלכי ישראל, ועל המכבים. חשבתי אז על עם ישראל לדורותיו, וכך גם חשו והרגישו המוני ישראל שבאו לאותו מקום.
שחרור ירושלים והכותל המערבי  היווה בעבור כולנו את החיבור העמוק אל שורשי ההיסטוריה היהודית. הרגשנו שחלום דורות הוגשם.

לפני אלפי שנים כתב משורר תהילים: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", והמזמור הזה כאילו נכתב בימינו ועל אירועי דורנו.

הסתכלו מסביב וראו כיום איך היא בנויה ואיך היא מחוברת, איך היא צומחת ומתפתחת למזרח ולמערב, לצפון ולדרום.

חיים בה בשלום ובשכנות טובה יהודים מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים.

הסתכלו סביבכם וראו כיום את ירושלים שוקקת חיים ביום ובלילה.

מלאים בה עד אפס מקום בתי התפילה ובתי המדרש. כך גם בתי הקפה ומקומות הבילוי.
אבל ירושלים כמובן איננה רק עיר של חיי יום יום או חיי לילה. היא קודם כל עיר של קדושה, עיר של חזון, עיר של תפילה.
ירושלים היא עיר שעיני כל העולם נשואות אליה. הנביא ישעיהו הבטיח לה ואמר:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית אדוני בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים ... כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים".

מאז איחוד ירושלים תחת דגל ישראל, נבואה זו הולכת ומתגשמת.

בכל אלפי שנות ההיסטוריה שלה, ירושלים לא היתה כל כך גדולה ומרשימה.

מעולם לא היה בה חופש פולחן כזה לבני כל הדתות והעדות, וגישה חופשית כזו לכל המקומות הקדושים. 
 
עולי-רגל, צליינים, מאמינים ומבקרים מכל קצווי העולם, נוהרים אליה היום.

הקשר שלנו לירושלים הוא בן אלפי שנים.  כעם לא וויתרנו מעולם על בבת-עיננו, מושא תפילותינו, בירת-עמנו, ירושלים. היום כמדינה אנו מממשים  כמיהה עתיקת יומין.

התלאות , הגלויות והקשיים הגדולים ביותר בהיסטוריה, לא הניאו אותנו מלחתור להגשמת  חלום הדורות של העם היהודי – להקים מדינה בארץ ישראל, שבירתה ירושלים.

כך אמר כל יהודי בגלותו, כל יהודי בקהילתו, כל יהודי בתפילתו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
ואני מאמין שרק תודות לכך שירושלים חוברה לה יחדיו תחת ריבונונת ישראל ייתקיים בה במהרה בימינו גם חלקה השני של נבואת ישעיהו:

"וכיתתו חרבותם לאיתים... לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

זוהי התפילה שאנו נושאים, וזוהי התקווה לה אנו מייחלים כאן בירושלים.