אדוני היו"ר, אתה ראוי לכל ברכה על היוזמה החדשנית, מלאת הדמיון שלך. אני לא זוכר שהתרגשתי כל-כך, אפשר להגיד גם נהניתי כל כך, מישיבת כנסת ועכשיו אני אחכה לט"ו בשבט מדי שנה כי גם החכמתי.

תלמידים יקרים, אני שמעתי אתכם, וכך גם חבריי. דיברו כאן 20 תלמידים ותלמידות מ-12 או 20 שבטי מדינת ישראל. העלתם טענות בדבר צרכים אמיתיים ועמדות בדבר בעיות אמיתיות. יש דברים שאפשר לעשות יחסית יותר בקלות. יש דברים שאפשר לעשות יותר בקושי ויש דברים שמתנגשים בדברים אחרים. איך מחליטים? בסוף זה מה שעושים פה, מחליטים, כי יש דבר שהוא יותר חשוב ויש דבר שהוא פחות חשוב אף על פי שנראה שהכל חשוב באותה מידה אבל אין אפשרות לנהל שום דבר, להוביל שום דבר, להעניק שום דבר, אם לא מחליטים מה יותר חשוב, מה פחות חשוב ומה עוד פחות חשוב.

וזה קשה כי תמיד האמצעים מוגבלים ועניי עירנו קודמים אבל יש הרבה עניים ויש הרבה קודמים. לבה של הדמוקרטיה זה התהליך שבו אנחנו מחליטים מה יותר חשוב וכיצד אנחנו מארגנים את עצמנו ואת משאבי המדינה לטפל בדברים הללו. אני חושב שזהו לקח גדול וחשוב מהישיבה הזו כי אמרתם לי לפחות כמה דברים שמאוד מאוד מאוד חשובים והם זוקקו.

עכשיו יש לי שתי הערות, לא על התכנים. אחד, כשכמה מכם תגיעו לבית הזה ותגיעו לבמה הזו, אתם תגלו שהנאום שהכנתם יופרע. זה קורה פה, אז אני מציע לכם תבואו עם הטקסט אבל אל תהיו שבויים בו, בלאו הכי לא יתנו לכם להיצמד לו, תשחררו ממנו, תשחררו ממנו אל מחוזות הלב שלכם וגם השכל.

והעצה השנייה, הדבר הכי חשוב שלכם, ואני מעריך שחלק מכם יהיו נציגי ציבור, אל תאבדו לעולם את הלהט. הלהט הפנימי הוא המנוע האמיתי לחולל שינויים ולעשות טוב אבל באותה מידה תשמרו את הלהבה על אש קטנה כי צריך תמיד לאזן אותה ולשלוט בה עם הבינה ועם חוש המידה. אתם לא צריכים להקשיב לי, הגיל והזמן והשנים החולפות יעשו את זה בלאו הכי.