אדוני היו"ר,
חברי הכנסת,
הגברת רביץ ומשפחת רביץ,
ידידיי.

בחיי הרב רביץ היו שלוש אהבות גדולות: אהבת עם ישראל, אהבת התורה ואהבת ארץ ישראל. ראשית, אהבת עם ישראל – אברהם רביץ היה חבר כנסת 20 שנה, הוא כיהן בהרבה תפקידים. הוא היה סגן שר במספר משרדי ממשלה, הוא עמד בראשות ועדת הכספים, הוא היה חבר פעיל מהרבה מוועדות הכנסת.

התפקידים שמילא אפשרו לו לתת ביטוי לאישיות המיוחדת שלו, ואהבתו לעם ישראל שבאה לידי ביטוי בכל תפקיד שנשא. הוא ראה את עצמו שליח ציבור ולציבור הזה היו צרכים מגוונים. היה לו מזג טוב, ועם כל אחד הוא דיבר בשפתו-  עם גדול ועם קטן ועם חרדי ועם חילוני, עם איש שמאל ואיש ימין, עם פועל ועם פרופסור באקדמיה. הוא תמיד ידע לדבר בגובה העיניים, מתוך איזה ידידות שובת לב. אני חושב שהייתה לו הבנה מיוחדת לרגשות של הצד השני, בלי שוויתר על עמדותיו.
רביץ היה תקיף ואדיב. הוא ידע להבקיע מסילות ללבבות. בגלל השילוב המיוחד הזה, הוא גם גישר בין חילונים לחרדים. היו הרבה קונפליקטים, עדיין לצערי ישנם, בין חרדים לחילונים בארץ שלנו, ואברמ'ל תמיד היה מוכן לשמוע ולהבין את הצד השני ומתוך הבנה הוא היה מגיע לפיתרונות. ובכלל, הייתה לו יכולת הקשבה מיוחדת, הייתי אומר שהוא היה אלוף בהבנת הזולת. שנית, אהבת התורה וחשיבות החינוך – רביץ היה מחנך ברמ"ח אבריו.

הוא היה קודם כל מחנך, הוא עסק בזה עוד מהיותו פעיל מרכזי בחינוך תורני לילדי מחנות העולים ואחר כך הוא כיהן בתפקידים שונים כראש ישיבה. זכור לי סיפור אחד מיוחד על איך כנער צעיר הוא פעל לחינוך יהודי בקרב עולים מתימן. הוא מצא איזה חמש לירות, זה היה סכום מכובד אבל לא רב, הוא התרוצץ בחנויות בתל-אביב כדי לקנות כיפות וציציות, ואחר כך הוא התגנב מתחת לגדר במחנה עין-שמר וחילק את הכיפות והציציות לילדים. אבל הוא נתפס, וכשהוא נתפס הוא ניגש למפקד המחנה ואמר לו: 'זה לא יעזור לך, אנחנו פה, אנחנו רוצים חדר כדי ללמד את הילדים תורה'. הוא כמובן קיבל את החדר באחד הביתנים. אהבת החינוך הייתה טבועה בו. וכך גם אהבת הארץ.

רביץ סיפר בישיבה לציון 100 שנה להולדת יאיר, הוא סיפר את הנסיבות שבגללן הוא הצטרף כנער ללח"י. אני רוצה לצטט ממנו כי הדברים שלו מדברים יותר מכל דבר שנאמר כאן, אבל חשוב לשמוע את זה במעמד הזה. אומר: 'נא ראיתי וגם למדתי בתלמוד תורה סיני, סמוך לרחוב מזרחי ב' בתל-אביב הקטנה. באחד הבקרים בחודש שבט, תש"ו, ביום לימודים רגיל, שמעתי בכיתה עם חבריי הנערים כמה יריות. רצנו לרחוב דרך המדרגות ומצאנו שם מהומה גדולה. שאלתי אנשים מה קרה, וכולם ענו: "המשטרה הבריטית הרגה שודד ורוצח יהודי". חזרתי לכיתה ושם שאלוני חבריי מה קרה, ומלמלתי להם את אשר שמעתי ברחוב. הרבי שהיה המורה שלנו, סיפר רביץ, פרץ בבכי גדול ואמר: "אברמ'ל, לא רוצח ולא שודד יהודי הם הרגו. הם רצחו גיבור יהודי בעל מסירות נפש". הרבי הזה היה הרב יצחק ידידיה פרנקל, שלימים היה רבה הראשי של תל-אביב, חותנו של הרב לאו. הכיתה כולה נשתתקה ונדהמה: "הכיצד?", הוא סיפר. היינו בהלם, ואז הוא אומר: "התחלתי לחשוב, היטלטלתי בין המושגים 'רוצח', 'גיבור', 'שודד', 'מסירות נפש', והגעתי לכמה מסקנות שנטבעו בליבי ובנו את אישיותי הצעירה. לא כל מה שהגדולים אומרים זה אמת, ולא כל מה שהרוב חושב זה תמיד צודק. והוא הוסיף: בזכותו של יאיר ידעתי שלפנינו מלחמה של מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים, להקים בית יהודי לנרדפים מגלות אירופה נגד הבריטים כובשי ארצנו. כך הוא נכנס ללח"י, והלח"י נכנסה לליבו, כך הוא אמר, כגרעין שנבט. יגעתי ומצאתי, הוא אמר, את דרכי עם הלוחמים בשורות הלח"י, וזכיתי ללחום את עיקר מלחמתי בירושלים.

אני חושב שזה לא מקרי שהוא הגיע לשם, כי הוא היה תלמיד ישיבת חברון, וניצול מאורעות תרפ"ט בחברון. אביו, שהיה תלמיד הישיבה, ניצל על ידי תושב ערבי של העיר, שהחביאו בביתו. אני חושב שהוא תמיד חי תחת הרושם של מאורעות תרפ"ט. אני מאמין שהשקפתו המדינית הייתה בנויה על כך שאביו חי בעיר, שהייתה כמובן עם אוכלוסייה עם רוב ערבי, והוא גרס שניתן לחיות בשלום עם שכנינו הערבים כל עוד יכירו בכך שיש ליהודים זכות לגור בהם.

אהבת העם והתורה והארץ אפיינו אותו, אבל היה דבר נוסף שהיה בו. היה בו ניצוץ של שובבות אנושית, עם המון חוכמה, המון חוכמה, וטוב לב, וזה קשר אותי אליו בכהונתי הראשונה כראש ממשלה. זכיתי לעבוד יחד איתו, הוא היה יו"ר ועדת הכספים בכנסת ומטבע הדברים היו בינינו הרבה מגעים, ונוצר בינינו קשר מיוחד. וכמה ימים לפני פטירתו, שלושה ימים לפני כן, ביום חמישי, כ"ו בטבת, זה היה אותו יום שמלאו לו 75 שנה, באתי לבקרו, ואני אזכור תמיד מה שנתגלה לי.

הוא כבר לא היה במיטת חוליו, הוא היה בדרכו לעולם הבא, אבל הוא חייך את אותו חיוך שלו, ואני באתי לדבר עליו, הוא בא לדבר עליי. הוא שכב במיטתו, באמת באפיסת כוחות, ודיבר על צרכי הציבור ועל המצב, ואמרתי לו: "אברמ'ל, תנוח". הוא רק חייך, אותו ניצוץ שהיה בעינו, ואף על פי שהגיע לאפיסת כוחות, הוא כל הזמן התעקש בזמן שהייתי שם, לשאול על המצב, לשאול כיצד מסתגלים. אני חושב שזה נגע לליבי עד כדי כך שעמדתי למחות דמעה, אבל חשבתי שראוי לאדם כזה, לתת לו את כל החיזוק שניתן גם בדרכו האחרונה. הייתה בו עקשנות מיוחדת, דבקות בעבודתו הציבורית, ממש עד כלות, דבקות שעוררה בי ואני בטוח גם בכם, השתהות ופליאה.

משפחת רביץ היקרה, אתם שהייתם איתו עד רגעיו האחרונים, אני מבקש לומר לכם בשם הבית כולו, בשם עם ישראל כולו: יקירכם נפרד מאיתנו אך אנחנו לא נפרדים מזכרו. עם מותו, הגיעה לקיצה מסכת חיים מפוארת אבל זכרו יעמוד כאן שנים רבות, לכל אלה שיקראו, הוא השאיר חותם על כולנו. 'ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנינו'.